רחוק מהבית רחוק מהלב

– אזהרה! פוסט ארוך ומלא בתהיות בעלות משמעות מעטה לפניך, הכניסה על אחריות המשתמש בלבד –

כבר מזמן הבחנתי שאין מספיק שעות ביממה או ימים בשבוע.
ככל שאני מעמיס על עצמי יותר, אני עושה יותר. שזה נשמע לוגי והגיוני, אבל זה פועל באופן אקספוננציאלי.
מאחר וכשיש זמן פנוי, עושים הכל בנחת, וכשעושים דברים בנחת, אז לא מספיקים אותם למרות שיש לכאורה המון זמן.
כשהיומן מלא, ומתפנה שעה ביום שלישי בין שבע לשמונה, וכל מה שבא לי לעשות בשעה הזו הוא לשחק במחשב, או לישון, או לקרוא קומיקס – אני עושה את זה, כי זה מתוכנן לשעה הזו. דברים לא נמרחים, כי אין הזדמנות למרוח אותם.
אבל מה? מטלות בעלות תיעדוף נמוך, נדחות עד להעשותן קריטיות.
דברים כמו סדר וניקיון למשל.
שזו בעיה ידועה.
הבעיה הפחות נפוצה שהחלה להטריד אותי היא הזמן המוקדש למשפחה שלי. לבית שהשארתי בצפון.
מצד אחד, בהחלט הגיע הזמן לשלב העצמאות בחיי. לא נראה לי שזה יהיה לא בריא “לעזוב את הקן”
עולה השאלה, כמה התרחקות היא בגדר הבסדר?
לחזור הביתה כל סופ”ש?
כל שניים?
בחגים?
רק קשר טלפוני?
ניתוק מוחלט?
התשובה הפשוטה והמתבקשת היא בטח משהו בסגנון – מה שמרגיש נכון.
כמו הרבה שאלות בחיי, התשובה הזו לא מתאימה לי. החשיבה הלוגית שלי מערפלת כל תחושת רגש על מנת שאוכל לקבוע בוודאות מה מרגיש נכון.
אין מה לעשות, המשפחה צריכה לקבל דירוג ביומן כמו כל מטלה אחרת.
לפני כמה ימים העירו לי שזה לא בסדר שאני לא מוצא זמן למשפחה, שאפילו ההורים שלי עם הלחץ שיש עליהם מצליחים למצוא יותר זמן ממני.
היה לי קשה לשמוע את זה, למעשה זה הטריגר לפוסט הזה, לחיטוט בנושא והנסיון להבין מה עמדתי בו.
המחשבות שלי בתגובה היו כאלו:
הם הורים. הם חייבים למצוא זמן לילדים שלהם. אני לא צריך למצוא זמן, אני צריך לדאוג לעצמי – זו דרכו של עולם.
ואז תחושת חרטה על המחשבה, זה לא יפה לחשוב ככה, הם הורים ומשפחה ואני אוהב אותם, אז אני אמור לרצות לבלות איתם.
בכלל אני שונא את ההתייחסות לכך שלהם יש דברים יותר חשובים. לדעתי זה בכלל לא רלוונטי אם זה נכון, לא צריך להשוות בכלל, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
אני מאוד חושש שהאמירות שלי כאן עלולות לפגוע או להעציב מישהו מהמשפחה שלי. אני מקווה שלא, אבל אני כותב את מה שיש לי בראש למרות הכל. בסופו של דבר זה לא בא לפגוע, ואני לא יכול לחשוב רק על רגשות של אחרים כי זו מחשבה משתקת. מקווה לטוב.
אז כמו שאמרתי, אני מתכנן את החיים שלי ברמת דיוק של שעות.
כשאני חוזר לסופ”ש של יומיים\שלושה בבית זה המון שעות שהייתי יכול לנצל על ללכת לים, לפגוש חברים שלא ראיתי חודשים, להכיר את תל אביב, לעבוד על קריירת המשחק שלי, לצאת לבלות ועוד מליון ואחד דברים. אבל אני, שכיום מנצל את הזמן שלי באופן מאוד מתוכנן ומודע, בוחר לבלות את סופי השבוע בבית, שאני עדיין קורא לו “ה”בית.
אפילו מחשב לא רציתי שיהיה לי בבית, מאחר ואני בוחר לבלות את הזמן הזה עם המשפחה, ולא בהתעסקות עם הפיתוי הבא שיגיע.
אבל מה?
לפעמים אני מרגיש שלמשפחה אין זמן להקדיש לי, לנו.
יש חוגים ויש קניות, יש סידורים ויש חברים והכל נופל במשבצת הקטנה שנקראת סוף שבוע.
אין ספק שהמשבצת הזו לא מנוצלת כראוי עבור זמן איכות משפחתי.
אני לא זוכר מתי כן היה לנו זמן איכות משפחתי ראוי לשמו.
מתי ישבנו כולנו יחד וחלקנו חוויות, או בילינו יחד, כשכולם במאה אחוז אחד עם השני.
אני כן זוכר יותר מפעם אחת שעברה לי בראש המחשבה – איזה מזל שאני חוזר למרכז ביום ראשון.
וזה לא שאני כל הזמן סובל בצפון, וזה לא שלא יוצא לי לבלות זמן איכות עם כל אחד מבני משפחתי בנפרד, אבל זה דורש הרבה כוחות, ודורש הרבה הקרבה.
הפעם היחידה שבה נשארתי סופ”ש במרכז לצרכי בילוי הייתה לפני ארבע ומשהו שנים, לכבוד יום הולדת של ידידה.
חברים אמרו לי שבית זה המקום שאליו אתה חוזר בסוף שבוע, או שבית זה המקום שבו אתה עושה את הכביסה שלך, וחלק אמרו בפירוש – מה נסגר איתך?! אתה אף פעם לא במרכז!
אנחנו נפגשים כל המשפחה המורחבת אצל הסבתא פעם בשבוע, ופתאום אני חושב, אולי זה גם מה שאנחנו צריכים לעשות במשפחה המצומצמת.
שני מפגשים בסופ”ש יהיו דרישה פחות גדולה עבורי, ובנוסף, מפגש משפחתי בשעה נתונה שכולם מתפנים אליו בטח גם יהיה הרבה יותר אפקטיבי.
יותר שיחות מרחוק גם יכולות לעזור.
אם פעם חשבתי שלא יתאים לי לחיות במרכז, הרי שהיום אני חושב שלחיות בכל מקום אחר יקרע ממני חלק.


Tagged: ,