Archive for October, 2007

הדפיוצר שלי

Friday, October 19th, 2007

חזרתי לפרסם יצירות בדפיוצר שלי
אני מאוד נהנה.
נכון לעכשיו יש לי יותר מרבבת צפיות ביצירות שלי,
אני ממש מפורסם כשאני חושב על זה.

זה גורם לי לרצות לפרסם עוד דברים, לפתוח עוד בלוג.
אולי בלוג ראי בישרא-בלוג, יותר קוראים פחות איכות…
או בלוג נוסף עם מיקוד כלשהו?
או בלוג בדוי?
או שאני אשתתף בפרוייקט כתיבת נובלה שמצאתי:
http://www.nanowrimo.org/

בכלל אני בתקופה טובה של יצירתיות.
אבל אני צריך לזכור שזה בא והולך,
חודש שעבר הצלחתי לכתוב רק שני פוסטים, ואחד מהם היה ברכת שנה טובה…

חוץ מזה, היצירות שאני מפרסם בבמה הם ציורים שציירתי במשך שנתיים, קצב הפרסום שם לא יישאר כמו שהוא עכשיו.

ציורים מכניסים יותר קוראים מטקסטים, אז אני שמח 🙂

יום אחד עוד אהיה מפורסם!

בדידות

Friday, October 19th, 2007

במרוצי המטורף, כי אין ברירה אחרת
על מדרגות שלא נעות, שעה כה מאוחרת.
תוהה אני מה מעשיי? בעצם, מה קורה לי?
במרדפי למחסה, מופיע עזריאלי.
הנה נגלה אל מול עיני, השער למסתור
אך בלי שומר ובלי מפתח, נותרו רק קור וכפור.
מבעד לפתיתי השלג הרכים,
רואה קומה של חנויות וספסלים ריקים.

בנעיצת מבט עמוק לתוך חומת הזגוגיות,
רואה ילדה רכה ושתי עיניה בוכיות.
תקועה ואבודה בגלל סגירת השערים,
מבט תחינה אבוד הטיחה לעברי.
אני בכלוב של קרח והיא של קניונים,
שנינו אומללים, פנים אל מול פנים.
ידי מושטת לנגיעה בזכוכית קרה,
ובעבר השני, גם היא בחזרה.

מזהה אני את מבטה מהעבר וההווה,
כי בעולם כולו היא הדבר הכי יפה.
רוכנים אנחנו יחד אל עבר המחסום,
לחוש איש את רעהו, להשאב בלי תום.
שוקעים בהבטחות שאין בהן ממש,
מפני שבין שנינו, לא יווצר מפגש.
צריחה זעקנו יחד, מול האמת הנוראה
אני תמיד אהיה אני, והיא רק בבואה.

* יצירה שכתבתי לפני שנה, והחלטתי לפרסם כאן לכבוד בוא החורף

להתראות רשימת תוצאות

Friday, October 19th, 2007


רק פרסמתי את הפוסט הזה, וכבר הבלוג התחיל לעשות לי בעיות עם תאריכים של פוסטים!
מקריות?
אני לא חושב!

זהו, אחרי הפוסט הזה אני מניח שיותר לא ניתן יהיה למצוא אותי ברשימת התוצאות של גוגל.
עכשיו כבר יהיו לי שני פוסטים שאומרים שגוגל זה רע (טוב, הקודם בעצם יותר שיבח מביקר, אבל גם ביקר)
אני לא יכול יותר!
גוגל החליטו שאני ספאם!
לא משנה מאיזו כתובת אני שולח מייל, אנשים מקבלים את זה לספאם שלהם.
חשבתי שאולי זה בגלל ששלחתי הודעות להרבה אנשים על מסיבות, אבל זה לא יכול להיות, כי יש אנשים ששולחים המון הודעות זבל וזה לא קורה להם.
חברים שלי סימנו אותי בתור "לא ספאם" אבל עדיין, אנשים חדשים לא מקבלים ממני הודעות.
אני פשוט חסר אונים, לא מצאתי הסברים באינטרנט מה מבחינתי אני יכול לעשות בנושא או על עוד אנשים שסובלים מהבעיה, ועכשיו גם יאהו מתחילים לסנן אותי.
(אבל אני עדיין מפנה את הכעס לגוגל, כי אני משתמש במייל שלהם)
כל כך הרבה זמן חשבתי שמתעלמים ממני, שלא אוהבים אותי, עד שגיליתי את האמת המרה…
כנראה שמעכשיו אני אפסיק לשלוח לאנשים מכתבי "i'm nice girl want to meet you make you rich and enlarge your penis – no virus attached"…

זהו.
עכשיו גוגל יורידו אותי לתחתית רשימת התוצאות שלהם, אבל לא איכפת לי, כי גם ככה אין לי קוראים.
ורק הייתי מקווה שהם יפיצו את התכנה שלהם לתרגום מאנגלית לעברית, ולא ישתמשו בה רק לצרכי ריגול על בלוגים ישראלים.
כמו שהם הפיצו את אופצית התרגום להרבה שפות אחרות.

הלוואי שיגיעו לדף שלי אנשים אחרים שנתקלו בבעיה, ונוכל להלחם יחד (צרת רבים חצי נחמה)
אולי אני אתרגם את הדף לאנגלית לצורך כך… אם יהיה לי כח מתישהו.

הנה לינק לאתר אנטי גוגל שבכלל לא קראתי אבל אני מקווה להעלות לו את הדירוג בעזרת הלינק:

רצף הרהורים: חיים של אחרים

Friday, October 19th, 2007


— אזהרה: קטעי עלילה לפניך —

השנה היא 1984, המקום מזרח גרמניה, הנפשות הפועלות – אנשי הרוח מול אנשי הממשל.
אני יושב קרוע בדילמה האם להמליץ על הסרט, או לא.
לשם ההוגנות, אתחיל בכל מה שעשוי להתפס כחסרונות של הסרט לפני שאתחיל בשירת ההלל:
הסרט דובר גרמנית.
הסרט ארוך (נדמה לי שעתיים ורבע) ושמעתי לא מעט אנשים מתלוננים על כך ביציאה.
הסרט כבד, הוא קשה לצפייה ומכאיב.

ועכשיו לתשבוחות:
אחרי עשרים דקות שלקח לי להכיר את הדמויות ולהכנס לסרט, לא התרתי ממנו את מבטי. לכל אורך הסרט חשתי מתח, ציפייה, סקרנות והתרגשות.

מה שיפה בסרט הוא חוסר חלוקה ברורה בין "טובים" ל"רעים", לפחות בתחילתו.
(יש חלוקה די מובנת לקראת האמצע)
הסרט פותח בחקירה שבה אנו לא יודעים אם הנחקר דובר אמת, ומי הוא החוקר הקשוח.
הנחקר נשבר, והחוקר הקשוח מתברר כמרצה שמלמד חוקרים לעתיד איך לתפוס נחקרים בשקר. אף על פי זאת, לצופה לא ברור האם ההודעה ניתנה בצדק.

הסרט מעמיד את הדמויות שלו על גבולות הסיבולת האנושית, בעולם שבו אין מקלט בטוח, והעקרונות הבסיסיים מתערערים.
הוא בוחן מה עושה אותנו בני אדם, ומה עושה בני אדם לגיבורים.
מתוארת תקופה של שקיעה, בה אנשים קטנים מטילים צל גדול. לא לחינם נבחרה שנת הסרט ל1984, אך בעוד הספר 1984 מתאר עולם עתידני בדיוני, הסרט חיים של אחרים מתאר את אותו עולם שנחזה באופן מציאותי להחריד. הוא מציג לנו את הזוועות שעברו לידנו ואולי עדיין עוברות.
קלטתי לחרדתי על חוסר הידע והעניין שאני מביע בפוליטיקות המדיניות סביבי.
שמעתי על גרמניה הנאצית ועל המשטר שהרג שישה מיליון יהודים, אך מעולם לא ראיתי מה עבר על הגרמנים שהיו שם. אותה שאלה של "איך הם יכלו לעשות את זה" מוצגת באופן מרהיב בסרט.
והתשובה לדעתי היא – חלק שמוקים וחלק מאמינים במה שהם עושים.

מצאתי את עצמי רואה גרמני, נבון, שנותן למשטר במתנה את כל מי שצריך, והזדהתי איתו. שנאתי והערצתי אותו גם יחד, כאשר הוא עבר תהליך של "להיות ג'ון מלקוביץ" על הקורבן שלו.

הסרט מזכיר שיש כל כך הרבה מה לקחת מאנשים. אהבה, כבוד, בריאות, חופש וכל זה בלי לקחת את חייהם.

בלתי נתפס עבור שהסיפור מתרחש ב1984! לא בשנים שאני עוד לא הייתי בתכנון, כבר הייתי חי ונושם, זה מרגיש כל כך קרוב, ורע.

ואם זאת, טוב לראות שעכשיו הם במצב שהם יכולים להוציא סרט מזעזע כזה. זהו סרט חובה, גם אם הוא לא כיף, כי חובה עלינו למנוע מהזוועות הללו ואחרות להתחולל בעולמנו.

איזה מין רוצח

Friday, October 19th, 2007

"לכל איש יש רוצח עמו
שנטעו בו שונאיו
ונטעה בו אמו
לכל איש יש רוצח איתו
שנתנו לו חייו
ונותר עד מותו"

לקוח מתוך: "קץ לציפור" מאת – ראובן נחמן ביליק

במוחו של כל אדם, עולה פה ושם השאלה: לו הייתי נותן לרוצח שבי להתפרץ מתוכי, איזה רוצח הייתי?
האם הייתי רגשי ומתפרץ, או קר ומחושב?
הרצח היה מבוצע מתוך זעם פתאומי? אהבה נכזבת? האנדרנלין של דם על הידיים? תחושת עליונות על הקורבנות או על המשטרה? קידום כלכלי או חברתי? נקמה על שנים של כאב? שיעמום? מאבק על עקרון?
איך הייתי מגיב לאחר המעשה?
פורץ בבכי? פורץ בצחוק רועם? מחפש מקום מסתור לגופה? מחפש קורבן להפללה? שוכח את כל הארוע ונכנס להכחשה? מתחיל לעבוד על טיעון של אי שפיות זמנית? מצלצל לעורך דין? מצלצל למשטרה להתוודות? מצלצל למשטרה להודיע בקול מחוספס שהתווסף עוד אחד לרשימה?
וכן הלאה והלאה, מתמקדים באין ספור השאלות הקטנות של רצח עתידי.
רבים מאיתנו לעולם לא יזכו לתת דרור לאותו רוצח פנימי. ואולי טוב שכך?
קשה לאמר.

והנה קמתי ואמרתי: גם אם אינך תשחרר את הרוצח שבך לעולם, וגם אם כבר ביטאת אותו מספר רב של פעמים, זכותך לדעת איפה באוכלוסיה אתה מדורג.
לצורך כך הכינותי את הסקר הבא:

*לאור הביקוש בסקר האחרון, מעכשיו הסקרים יועלו בפוסטים משל עצמם.
כך גם ניתן למעשה להגיב לסקר.