Archive for January, 2008

חוזר הביתה

Wednesday, January 23rd, 2008

זהו,
האבט"ש כמעט נגמר.
אומנם הייתה לי מעט מאוד גישה לאינטרנט (עכשיו וביום שישי) אבל הייתה לי הרבה גישה למחשב נייד של אחד המשתתפים באבט"ש.
ככה שיש לי מספיק פוסטים לחודש או שניים.
השאלה היא אם אני ארצה לפרסם אותם.
כל מיני תהיות על החיים ושטויות.
אני מניח שכן, לאט לאט.
הרי אין שום דבר יותר מיוחד בפוסט הזה מאשר בהם.

מה שכן, חלק קצת ארוכים, חלק ממש קצרים.
נו טוב – זה לא באמת משנה.

רק אסכם שהיה נחמד, חופש מהמדור זה דבר שאני יודע להעריך.
השמירות היו קלות, האוכל בסדר, גם ייצא לי להכין קצת.
היה גם אסון משפחתי.
לפחות מחר אני מסיים עם זה.
חוזר הביתה.
בסופו של דבר, אני לא מצטער שככל הנראה לא יהיו לי עוד אבט"שים.

ברוכים הבאים לעזה

Friday, January 18th, 2008

הבוקר, לילה שלישי ברציפות של חוסר שינה (= פחות מחמש שעות שינה בלילה), התעוררתי ברבע לשש בבוקר.
השעון המעורר שלי היה מכוון על רבע לחמש.
הייתי צריך להיות בשבע בצריפין, לצאת להגנ"ש = אבט"ש = שבוע של שמירות.
פאניקה.
ידידה נשארה אצלי, אז השתדלתי להתמודד עם הפאניקה בשקט, למרות שלא באמת הייתי צריך כי גם ככה היא התכוונה לצאת בסביבות שש.
מזל שהייתי מספיק חכם לשים את כל הציוד שלי בערימה אחת בלילה שלפני.
גררתי את הערימה מחוץ לחדר והתחלתי לארגן את התיק, כלומר לדחוס פנימה הכל, להתיישב עליו באגרסיביות ולרכוס.
אם היה לי יותר זמן, ואופציה להדליק אור בחדר, הייתי עובר קצת על הדברים לוודא שלא שכחתי כלום, אבל לא היה לי. וחוץ מזה, הגישה שלי היא כזו – אם שכחתי משהו חשוב, אז או שלכולם יש אותו ואז אני אוכל לקחת מהם, או שלא לכולם יש אותו ואז אני אסתדר כמו שהם יסתדרו.
קרטעתי החוצה בכבדות, בלי לעצור לכלום, אפילו לא לשירותים, ורצתי ככל שיכולתי עם המטען הכבד והמסורבל על גופי.
אחרי שני אוטובוסים הגעתי לתחנה המרכזית בת"א, וצלצלתי למפקד האבט"ש להודיע שאני מאחר.
לצריפין הגעתי ברבע לשבע – שברתי שיא אישי בזמן הגעה לצריפין.
נרגעתי, החלפתי למדי ב', שתיתי שוקו ואמרתי שלום לכולם.
בשבע ועשרים התחלנו להעלות ציוד לאוטובוס.
בזמן שהייתי צריך להחליט מה אני מאכסן איפה, מבט מהיר על החיילים האחרים שהעלו ציוד לאוטובוס הבהיר לי שבכל זאת שכחתי משהו חשוב…
הבנתי שהגישה הכללית שלי אודות ציוד שנשכח, לא תקפה כשמדובר ברובה.
הלבנתי פני ברבים.
פניתי בשנית למפקד האבט"ש, ניסיתי לברר עם מישהו מהמדור יכול לעזור לי, בסוף הקפיץ אותי אחד הקצינים שיצא לאבט"ש.
לקח אותי לדירה בגבעתיים, לקחתי נשק, הוא קפץ הביתה לקחת עוד קצת ציוד לעצמו והקפיץ אותי לנתיב העשרה, יישוב בעוטף עזה.
הגענו בסוף לפני כולם.
המון אנשים הוציאו גימלים, המון אנשים הוקפצו.
עשו לנו תדרוך מבאס, נראה לי שמצפים מאיתנו ליותר מדי.
תמיד היה בי צד שהצטער על כך שאני לא קרבי, שאינני תורם למדינה בתחום הזה.
אבל אחרי חמש שנים של ישיבה מול מסך מחשב, אני באמת לא חושב שהתרומה שלי בתחום מאוד אפקטיבית. את אף אחד לא באמת עניין לראות עם פגעתי במשהו באימון (ולא ממש פגעתי, בקושי הצלחתי לתפעל את הנשק). יש לי בעיות של מוטוריקה, ובעיות של פיזור נפש. המוטיבציה שלי שהולכת ודועכת אינה מספיקה לאור חוסר הניסיון שלי.
מקווה שכישורי לא ייאלצו לעמוד במבחן המציאות…
מצד שני, יש לי עכשיו שבוע חופש, משמרות קלות, נוף יפה, מזג אוויר סביר ואנשים טובים.
אה, ויש מחשב נייד בעמדת השמירה, שווה!
🙂

בחייאת סעו בזהירות!

Monday, January 14th, 2008


בחיפה ליד המון צמתים תלו שלטים עם קאונטרים (מספרים רצים)
בשלטים יש שני נתונים, מספר הרוגים במקום החודש, ומספר ההרוגים בשנה.
עד לפני שלושה חודשים בערך, לא חשבתי שהשלטים האלו מתוחזקים. רובם הראו אפס בשתי הקטגוריות, ואלו שלא – הראו מספרים ממש נמוכים.
חשבתי ששמו אותם, עדכנו פעם, פעמיים ושכחו מהם.
אחרי שהחורף התחיל הבנתי שטעיתי.
כל פעם שאני עובר ליד אחד השלטים, אני מבחין בעדכון.
המספרים עולים ורצים, בשתי העמודות.
אז בבקשה מכם, כשאתם עולים לכביש, תשמרו על רוגע, על עירנות, על סבלנות.
תורידו קצת אגו, ובבקשה – אל תעשו שטויות!
בואו נמנע את התאונה הבאה.

סיפורי סופרים

Wednesday, January 9th, 2008

אני חוזר עכשיו מסדנת כתיבה.
לפני שבועיים קיבלנו תרגיל כתיבה להיום.
לא עשיתי אותו. בגדול – בגלל שלא הספקתי.
התלבטתי מה לעשות, והחלטתי לבוא לסדנא בכל זאת. לשמוע איך מתקדמים סיפורים של אחרים.
מסתבר שהרוב המוחלט לא הכין את המטלות. רק שלושה הצליחו.
למה כל כך הרבה אנשים מגיעים בלי לכתוב?
לאיזו מטרה?

בזמן האחרון אני חושב להתחיל לכתוב ברצינות, כקריירה.
אני ממש נהנה מתהליך הכתיבה, ואני חושב שאולי אהנה יותר להיות סופר מאשר מתכנת.
האם אני מספיק טוב?
סטטיסטיקות מדאיגות ששמעתי היום:
* אחד מכל חמישה אנשים בארץ כותב או יכתוב במהלך חייו ספר.
אני לא יודע עם כשאדם כותב חמישה ספרים זה נחשב כמו חמישה אנשים בסטטיסטיקה הזו, אבל בכל מקרה היא מפחידה. יותר מדי תחרות, יותר מדי כשלונות שלא מודעים לעצמם, ואני עלול להיות אחד מהם.
* אין סופר ישראלי שהוציא יותר מספר מד"ב / פנטזיה אחד
גם הסטטיסטיקה הזו באה עם סייגים, אבל העיקרון הברור הוא – זה לא באמת מקצוע, זה תחביב.
וזה כנראה תקף גם מחוץ לז'אנר.

עוד נקודה שעלתה:
סופר, בשעה של משבר אמיתי ונורא, יש לו את הקול הקטן בראש שאומר: "אבל אפשר לעשות מזה אחלה ספר"
לפחות לזה אני מתחבר.

ואף על פי כן, אסיים באיחולי מיעוט משברים לכולנו!

אני בלתי עקבי בעליל!

Tuesday, January 8th, 2008

טוב, בעצם לא.

עמוד: 1 2 הבא