Archive for July, 2009

מנקודת מבט של חייל

Wednesday, July 29th, 2009

פרסמתי לא מזמן פוסט על צבא, אשר בו ציינתי את דעתי על המערכת הצבאית והאכיפה בנושא שאינן לשביעות רצוני.
אני חושש שהפוסט ההוא עלול להביא השקפה לא נכונה על דעתי כלפי מה צריך אינדיוודואל לעשות על מנת לשמור על האינטרס האישי שלו.

אני מאמין בהשתמטות. לא אמונה מלאה, אבל אני מאמין שעבור אנשים מסויימים זו הדרך הנכונה לבחור, ולכן גם שמחתי בפוסט ההוא לפרסם לינק להוראות השתמטות.
כשחייל בא ואומר שהוא לא מסוגל לשרת בצבא, שזה קשה לו מדי או שהוא פוחד לחיים שלו, קשה לי לקבל את זה. כי בסופו של דבר – כולם עוברים את זה, הרבה סובלים, והקרבת האינטרס האישי בשביל להשתתף בנטל הלאומי היא דבר מתקבל על הדעת בעיני.
בנוגע לאנשים שהצבא נוגד את העקרונות שלהם, זה יותר אתגרי, אבל הכיוון הוא דומה כי אין הרבה אנשים שהצבא תומך בעקרונות שלהם, ולא היינו רוצים שהצבא שלנו יהיה מורכב רק מהם (מטעמי הומניטריות צבאית).
אני מאמין שיש מקומות יותר טובים להלחם על עקרונות מלשכת גיוס, ובכל זאת, אכבד אדם שבוחר בדרך זו.

אני לא כותב דבר פה בהשלמה מוחלטת, מאחר ולפני הצבא הייתי מתנגד נחרץ להשתמטות ועכשיו אני מנסה לנסח לעצמי מחדש מתי זה רע.
ולמה?
כי השירות שלי היה רע.
כי בשירות שלי לא הרגשתי שתרמתי, לא הרגשתי שמאפשרים לי לתרום והרגשתי שלא מקבלים שום תגמול על השקעה.
ואם מישהו יבוא ויגיד לי שהוא יכול לתרום למדינה הרבה יותר שלא במסגרת הצבאית, קל מאוד יהיה לי להאמין לו.
ובמקרה הזה – אם מישהו משתמט והולך ונהיה הומניסט, מתנדב למען נזקקים, בונה בתים ו/או מגשר בין מגזרים. אני אומר: “וואלה, ההשתמטות עשתה לך ולמדינה טוב, בצבא כנראה היו עושים ממך עציץ.”

בנוסף לכך רציתי גם לענות בתור בוגר ממר”ם, על שאלה ששואלים אותי הרבה: לא, לא שווה לחתום על קבע מראש לא תמורת תואר ולא תמורת מקצוע. הדברים האלו לא מבטיחים לכם שירות מוצלח יותר, הם רק מבטיחים לכם שירות ארוך יותר. בסוף השירות שלכם, אם הגעתם למקום טוב (ויש הרבה כאלה, בין אם במסלול מקצועי ובין אם לא) אז תחתמו על קבע. יש סיבה לכך שמבקשים מאנשים לחתום מראש ושמחייבים אותם בחתימה קשיחה (אשר לעומת שאר משרתי הקבע בצה”ל, לא ניתנת להפרה) והיא שיש יותר מדי אנשים שמגלים שזה לא מתאים להם, אל תפלו בפח!

וטיפ קטן לסיום – קחו ימי חופש בלי חשבון. הטיפ הזה משתנה בהתאם למסגרת הספציפית, אבל במסגרת שאני הייתי בה, אם היו נשארים לך ימים צבורים, הייתה סקנה שהם יתאפסו. לעומת זאת אם היו לך מינוסים, היה סיכוי שהם יתאפסו, ועדיף שזה יקרה למינוסים.

למה בירושלים?

Tuesday, July 21st, 2009

8F28CFA2-7057-48C4-949E-6163BD002AF4.jpg
הרבה אנשים בזמן האחרון שואלים אותי למה דווקא בירושלים, הנה מספר תשובות:
* כי ירושלים היא עיר הבירה שלנו
* כי בירושלים מוסדות הממשלה
* כי בירושלים בית המשפט העליון
* כי בירושלים הכותל
* כי ירושלים היא העיר עם הכי הרבה קונפליקט והכי הרבה הסכמה
* כי בירושלים יש שלג
* כי בירושלים אני יכול להתרועע בין מגזרים שאיני מכיר כמו ערבים וחרדים
* כי בירושלים יש הרבה תיירים
* כי בירושלים אני מרגיש שאני יכול לספוג הרבה ידע פוליטי
* כי בירושלים אני מקווה שאני יכול להשפיע פוליטית
* כי עוד לא גרתי בירושלים

בקשר לכוכבית האחרונה, מעירים לי שגם עוד לא גרתי בבאר שבע. זה נכון, וזו אכן אחת הסיבות המרכזיות, אבל בירושלים אני מכיר מעט אנשים, ומעט האנשים שאני מכיר מבאר שבע גרים בגוש דן. אולי אגיע לשם לתואר שני 🙂

וידאו לסיכום הטיול

Wednesday, July 15th, 2009

הכנו וידאו לסכם את החוויה שלנו בשביל הקבוצה הבאה (שהתחילה לפני מספר ימים)
אני משאר שיהיה צריך לחכות המון עד שהווידאו יעלה, כי זה לא יוטיוב

Welcome cast b09 from Rafael Cardoso

תפסו מסיטים להשתמטות כשהייתי בחו"ל

Wednesday, July 15th, 2009

3B0EF6EB-65A5-49B7-9C29-D2123CB24B44.jpgהייתי ממש מנותק מהחדשות בארץ בזמן הטיול שלי, אני תוהה האם הסיפור הזה תפס מקום מרכזי בחדשות?
תפסו קבוצה של פעילים בשם פרופיל חדש ועצרו אותם בחשד להסתה להשתמטות.
הם נעצרו בטענה שהפעילו את האתר
מטרה 21
אשר מכיל מסמך עם הצעות כיצד לצאת מהצבא.

הכתבה המלאה כאן:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1081349.html

מסתבר שהחוק מותיר להכניס לכלא לעד חמש שנים מי שמסית להשתמטות.
מעניין אם למספר רבנים יש עכשיו סיבה לחשוש מהגעה פתאומית של כוח משטרתי…

כמה שחמור המעשה של פרופיל חדש, אני חושב שחמור לא פחות מצב המשתמטים במגזרים השונים, ובכלל יש לברר היטב כיצד הגענו למצב בו יש השתמטות ארצית כה רחבה.

בעיה אחת היא באכיפה – אין ספק שהקב”נים מאפשרים יציאה קלה מדי, ולא עוצרים את כל המשתמטים הבלתי חוקיים.
בעיה שניה היא במוטיבציה – למה יש ביקוש רב כל כך להשתמטות? למה החברה מקבלת את זה?
ולדעתי צריך לשים את הפוקוס בבעיית המוטיבציה הצבאית שרק הולכת ומחמירה.

דבר נוסף – אם המדינה מאמינה שאין צורך בגיוס מלא, יש מנגנונים שונים שמאפשרים גיוס חלקי באופן רשמי, מבלי לוותר על גיוס חובה (אם זה באמת נחוץ) ומבלי לפגוע דווקא בשומרי החוק. למשל גיוס על פי הגרלה.

אני מקווה שנוכל לוותר על גיוס חובה, אך תומך בגיוס מלא ללא יוצאים מן הכלל כל עוד זו ההחלטה. הצבא צריך להיות מקום שבו כל אחד יהיה מסוגל למצוא את המסגרת של עצמו, כמו בחיים.

מצאתי!

Wednesday, July 8th, 2009

כבר יותר משנתיים שאני מצוי במרדף אחר משמעות החיים, אבל לאחרונה המרדף הגיע לסיומו, מצאתי את משמעות החיים.

RainbowEricRolphsmall.jpg

כמובן שבוודאי אתם חושבים כפי שחשבתי אני תחילה, שכל מה שיש לעשות בכדי למצוא את משמעות החיים, הוא לחפש בגוגל. הבעיה היא שמגיעים (פה עדיין אין הפתעה) לויקיפדיה:
משמעות_החיים
שם מקדימה את פנינו הודעה המבהירה שיש לשכתב את הערך משום שייתכן והוא מכיל טעויות. אם כך, אפילו ידידיינו בעלי התשובות, לא ידעו מה לומר.

ברגע של רצינות, אני מאמין שלכל אדם משמעות שונה לחיים, ואני מרגיש שמצאתי את שלי ואנסה לחלוק עמכם.
בשבילי, כאשר מדברים על משמעות החיים, ישנן שתי שאלות עיקריות שיש להשיב עליהן: למה חיים? למה מתים?

אתחיל באחרונה.
התפיסה שלי אומרת שמוות אינו תופעה מיקרית. בין אם נוצרנו על ידי יישות תבונית ובין אם על ידי תהליך, לא היה הכרח שנברא באופן מתכלה.
והסיבות להבנתי הן אלו:
מוטיבציה – אם היה לנו זמן בלתי מוגבל, היתה לנו בעית מוטיבציה לנצל את העכשיו, ככל הנראה היו לנו פחות השגים. אם מסתכלים על המובן האבולציוני, אולי גזעים מתכלים התקדמו מהר יותר מגזעים בעלי עמידות חריגה.
התחדשות – הגזע משפר את עצמו על ידי החלפת הישן בחדש. עלינו להיות מודעים לכך שיבוא יום ובו דעותינו יהיו מיושנות והניסיון שצברנו ואינו בהכרח עומד במבחן המציאות החדשה יהפוך אותנו לנטל על החברה המודרנית.
ולבסוף, העברת האחריות – בתור גזע תבוני מוטלת עלינו אחריות. אנחנו נלחמים להבטיח את עתידנו, נלחמים להבטיח את עתיד ילדנו ונלחמים להבטיח את עתיד עולמנו. זו מלחמה קשה ומתסכלת, ולמעשה אינה מתגמלת משום שלעולם לא נגיע למצב שבו נוכל לנוח על זרי הדפנה בידיעה שעשינו את כל שהיה לעשות ועכשיו הכל פתור (או שלא). רק שבעצם כן נגיע למצב הזה, וזהו המוות. היום שבו אנחנו אומרים לדור הבא: “זהו, אנחנו עשינו כל שביכולתנו, עכשיו תורכם”. אם היינו חיים לנצח, היינו משתגעים מהתסכול של המאבק הבלתי נגמר של החיים. מוות הוא המנוחה שכל אדם שחי את חייו וניצל אותם במלואם צריך לייחל לו, הורדת העול, השקט הנפשי הסופי.

נקודה נוספת בנוגע לכיליון – אני מאמין באפשרות סבירה שכל החיים המוכרים יגיעו לקיצם, אפשרות שנראתה לי מרתיעה, אך עכשיו אני מבין אותה יותר. שוב – בלעדיה לא היתה מוטיבציה לחיים להתפתח ולהשתפר. וכמו כן, אחרי שכולנו נאבק על הישרדות, נפתור מגיפות המוניות, ניישב כוכבים חדשים, נחפש מקורות אנרגיה חלופיים והכל, יגיע יום בו המאבק יהיה נטל כבד מדי. יום בו כולנו, כל הייצורים החיים, נרגיש ש-די, נתנו את כל שהיה לנו לתת, והחיים יגמרו. בעיני יש נחמה בידיעה שאולי יום אחד האחריות ליקום לא תהיה מוטלת עוד עלינו – החיים.

ועכשיו לחלק השני של התעלומה: אם השלמתי עם מותי, ואפילו עם מות האנושות כולה, מה גורם לי להמשיך לגרור את עצמי הלאה? למה אני טורח להאבק את מאבק החיים?
והתשובה בשלוש מילים – כי זה מה יש!
ובקצת יותר מילים: אנחנו לא יודעים מה קורה אחרי המוות, או אם קורה משהו אחרי המוות. אנחנו יודעים שעכשיו אנחנו חיים, זה מה שיש לנו ואנחנו יכולים לעשות אם זה את הכי טוב שאנחנו יכולים לנו ולאלו שסביבנו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים שקיים הוא מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו חווים, אנחנו יוצקים את המשמעות לחיים של עצמנו.

ועכשיו מה? לאחר שעניתי לעצמי על התעלומות הגדולות של הקיום. אחרי מה אני ארדוף עכשיו? לחיות את החיים במיטבם?
האם עלי לשנות את נושא הבלוג (שהרי היה מאוד מורגש ודומיננטי לאורך השנים)? אולי עלי לסגור אותו בכלל?
ימים יגידו.

מאחל לכם חיים טובים ומלאי משמעות!