Archive for September, 2009

נשארים בארץ

Sunday, September 27th, 2009

שתי שאלות שלא קל לי לענות עליהן הן:
האם להשאר בארץ?
האם להשאר יהודי?

93D80207-1835-43FF-B826-0740ED6D2B34.jpg

השאלות הללו כמובן קשורות קשר הדוק אחת בשניה.

אתחיל בשאלה השניה, למעשה רק לא מזמן גיליתי שזו שאלה לדיון, גיליתי שאפשר לאבד את יהדותך. התהליך מבוצע על ידי החלפת אמונה, כאשר ניתן למשל להתנצר ואז להצהיר על חוסר אמונה בישו וזהו – אתה חסר דת. אולי זה מעט מורכב, אבל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה (וזה בטח יותר פשוט מלהתיהד)
אני לא חי אורח חיים דתי. אני אוכל כל מה שטעים, גם בפסח וגם בכיפור, אני שוכח את יום השבת לקדשו ובאופן כללי אני מעדיף את צו הלב וצו השכל על פני צו התורה בכל זמן שהוא.
אז למה לי יהדות? מה היא נותנת?
היא נותנת שייכות. אני נמצא בקבוצה של אנשים שכמוני הם יהודים חילונים בעלי היסטוריה ותרבות משותפים ברמה זו או אחרת.
היא נותנת הטבות במדינה בה אני חי, למשל אם אוותר על יהדותי, לא אוכל להנשא בארץ.
אבל למעשה, נראה לי שהסיבה העיקרית בשבילי היא שהתרגלתי, גדלתי לתוכה ובלעדיה ארגיש לא טבעי, ערום.
אבל האם זו סיבה מספקת? ואם אחליט לעזוב את הארץ, לא עדיף לעזוב גם את יהדותי? אוכל לחסוך לילדי את השיוך הזה, אנחנו כעם מתלוננים שהעולם שונא אותנו, אז איך זה שאין תופעה המונית או לפחות בולטת לעין של יהודים שמבטלים את דתם?

וחזרה לשאלה הראשונה, בהנחה שהיתה לי אלטרנטיבה ראלית, למה להשאר בארץ?
כולם אוכלים אחד את השני, כל כך הרבה שנאה, כל כך הרבה קבוצות שלא מסתדרות בינהן. והשמש הזו שרק מחממת את האווירה.
ההסברים הלוגיים הם: כאן המשפחה שלי שאיני רוצה לעזוב, כאן אני מוגן כיהודי (נתון לוויכוח), וכאן אני מכיר את השפה והתרבות.
ההסבר התחושתי הוא שכמה שאני מטייל בעולם, פלאי תבל לא משתווים לפלאי הארץ בעיני. וגם כשאני נמצא במקומות נפלאים, אני לא מרגיש שייך.
גם אם אחיה בארץ וגם אם אחיה בחו"ל, אעבור מצבים שארגיש שאני לא מרוצה מהמצב. אבל אני חושב שבארץ התחושה הרעה מלווה במוטיבציה להלחם על שינוי ותקווה לעתיד אחר, בעוד בחו"ל אני די אקבל את הדברים כמו שהם. השלמה לא בהכרח עדיפה, כי תהיה חסרה לי התבערה הפנימית הזו בחיים. יתכן שהיתרונות של חיים בחו"ל עולים על החסרונות, אבל בלי ספק, האמונה ש"אין לי ארץ אחרת" נותנת משהו.

אין לי תשובות הפעם

כלא מזהב

Thursday, September 24th, 2009

8B25B1A0-DC36-4975-A1FC-768AE5C86360.jpgראש הצוות שלי השתחרר. הגעתי לשתיית השחרור שלו לשמוע אותו מספר כמה שהמדור שלנו טוב ונפלא, וכמה שהמון אנשים לא יודעים להעריך את זה ורק אחרי שהם ישתחררו הם ידעו להעריך את זה בדיעבד.
אז אני השתחררתי לפני כמעט שנה, הוא משוחרר שבועיים, ואני עדיין לא יודע להעריך כמה המדור שלנו נפלא.
הסתכלתי סביבי על המשוחררים שהגיעו, ולדעתי לטוב ולרע הדעות של כולם לא השתנו.

אני זוכר שעוד בקורס תכנות, ביום של הצגת היחידות של צה"ל, כשדיברו על המדור שלי הדברים החיוביים שאמרו עליו זה האוכל המצויין שיש שם, המזרקה והדשא שיש לידו, ושהעבודה היא בסביבה אזרחית עם מזגן ומנקה. כתבתי את המדור הזה בעדפות שלישית מהסוף! (מתוך 15) ישר ידעתי שלשם אני לא מעוניין להגיע. אם מי שמגיע לשם חשוב לו רק האוכל, זה בטוח מקום עם אנשים לא אכותיים. אבל מסתבר שכולם כתבו את המקום הזה בעדיפות נמוכה, שזה אולי טוב, כי כשבכל זאת הגעתי לשם, היתה שם תערובת מגוונת של אנשים ובינהם הרבה אנשים טובים.

אדם חכם אמר פעם: "היתרון של המדור שלנו תמיד היה אוכל –
וזה גרוע, כי אם אתה סובל בעבודה ונהנה באוכל אז יש לך 8 שעות של איכסה
ושעה של אוכל"

בעיה מרכזית בשירות שלי, היתה קושי למצוא חיזוק חיובי מבחוץ:
* אותם חברים מהקורס שנמנעו כמוני מלבחור את המדור שלי, באים ואומרים לי כמה כיף לי שיש לנו אוכל אזרחי ושאנחנו לא צריכים לנקות את השירותים. ככה שבימים שבהם חשתי קושי, לא יכלתי לפנות אליהם, כי הם ראו את המצב שלנו כאילו אנחנו חיים בארמון.
* אנשים שלא מהקורס, מסתכלים על זה שאני ג'ובניק כאילו שזה יותר גרוע ממשתמט, זה מחמיר את תחושת הבזבוז הקיימת ממילא של שש שנות צבא בממר"ם (כשהחלטתי לנסות להתקבל למסלול, האמנתי שעם הפרופיל שלי אוכל לתרום לצבא יותר בתחום המחשבים מאשר בתור מתדלק מסוקים)

וגם קשיים מבפנים:
בנוסף לתורנויות היחידתיות, מדור אזרחי צריך להיות מאויש (כלומר שבת אחת יותר בחודש משאר היחידה, וממשיכים שבתות גם בקבע), שמבחינת היחידה זה הוגן בגלל התנאים הטובים שלנו.
המפקדים שלי, שאף הם הגיעו למדור שלי בחוסר רצון, אמרו לי כמה אני צריך להיות מאושר שם בגלל התנאים. ואיימו עלינו בזה שיעבירו אותנו למדור אחר (זה בעיני איום רק בגלל שפה רכשנו חברים) ובכל זאת כאשר ביקשו לעבור למדור אחר, מסתבר שאי אפשר לעשות את זה (לדעתי כי מתפנה תקן, וברור שאף אחד לא ירצה להגיע למלא אותו)
אגב, אותו מפקד כבר עזב למדור אחר שהוא כן בבסיס צבאי, ובשתיית שחרור הוא הודה שאין יתרון לשרת אצלנו.

האחריות על הפרוייקט שלנו מועברת בפינג פונג בין הצבא לחברה האזרחית האחראית עליו, וההרגשה היא שהעבודה שלנו לא תורמת, אלא היא כלי מיקוח. אף אחד לא ממש יודע מה אנחנו עושים ולמה, כולל אנחנו. כאשר העלתי את הבעיה הזו מול הרענית שלי, היא נתנה לי פקודה לכתוב לה הסבר מה הפרוייקט שלי עושה.
כשאמרתי לרענית שלי שאין אצלנו דברים שמעודדים למוטיבציה, היא אמרה שאני צריך להתייחס לשירות שלי כאילו אמא שלי נפתרה. אין מה לעשות, צריך להשלים עם זה, להתמודד עם המצב כמו שהוא ולמצוא איך לראות אותו באופן חיובי.
כנראה שספציפית הרענית שלי לא היתה אדם נבון, לחייל אחר שבא עם בעיה דומה היא אמרה שהצבא זה כמו חתונה, אם לא מסתדרים צריך להשקיע מאמץ, וכשהוא אמר לה – ואם לא הולך אז צריך להפרד, היא צעקה אליו שצבא זה לא חתונה ושיפסיק עם מטאפורות.

כל כך הרבה פעמים הזכירו לנו כמה המקום שאנחנו נמצאים בו טוב. אולי אם היה לנו טוב, לא היה צריך לשכנע אותנו בזה. אני לא יודע סטטיסטיקות של יחידות אחרות, אבל שני אנשים שהתאבדו אצלנו במהלך השירות שלי נראה לי הרבה.

אם אנסה לסכם את הגורמים לתחושה האיומה ששררה אצלי ואצל אחדים אחרים, אני חושב שמדובר בשרשרת פיקוד חסרת מוטיבציה, חסרת סינון שמונעת על ידי אינטרסים אישיים צרים.

הצבא סובל ממחסור חמור בהנהגה אכותית, וכתוצאה גם מבריח מפקדים איכותיים פוטנציאלים.

היו אצלנו גם אנשים שהזמן עבורם במדור היה חיובי, אנשים שלהם המסגרת הספציפית הזו התאימה. אבל אני מאמין שאפילו הם יסכימו שאדם שמגיע למדור מלא מוטיבציה או רצון טוב, ימצא את עצמו מהר מאוד תקוע. ניסיון להרמת מוראל נתקל בציניות, ניסיון להעברת תכנים ערכיים או מקצועיים נחסם בגלל טעמים של זמן פרוייקט. ואין גורם חזק שחשוב לו לשנות את המצב.

את כל הרצון שלי בטובת הצבא איבדתי, וראיתי אחרים עוברים את התהליך, במדור שלי ובמדורים אחרים. אף אחד לא עוצר את זה וחבל. כח אדם איכותי הוא אחד הדברים החשובים ביותר בממר"ם, אך הגישה היא כאילו זה כח זול – אתה בצבא ואין לך ברירה אלא לעבוד.

כרוח הדברים בסרט "מהומה במשרד", במערכת כזו המוטיבציה של אדם היא להשקיע בדיוק במידה שבה לא יעלו אותו למשפט.

בשנה האחרונה שלי בצבא, אחרי שכל החברים שלי לשעבר השתחררו, חוץ מזה שהייתי חסר מוטיבציה לחלוטין, חייתי חיים טובים ממש. הייתי ישן כל בוקר במשרד עד עשר, היו לי בצוות אחלה אנשים שנהנתי לבלות אצלהם בטענה שאני עובד איתם, היתה לי בחדר שותפה מצויינת שדיברתי איתה בזמן שהייתי אמור לעבוד לבד, אכלתי צהריים במשך שעה וחצי, ישנתי שנת צהריים במשרד ואפילו הצלחתי לקמבן יום חופש בשבוע. התקדמתי בעבודה בקצב של שעה ביום, וכשאני נזכר באורח החיים האיטי ההוא, אני מתחיל להסתכל באופן יותר חיובי על זימון למילואים שאולי יגיע. שמרתי על השפיות של עצמי, רק חבל שזה לא כלל את טובת הצבא או הגשמה עצמית, ושעלול להיות שצברתי הרגלים שליליים לחיים.

קליפים גיקיים – חלק ב'

Saturday, September 5th, 2009

עוד קליפים גיקיים בהמשך ל-חלק א'

בתגובה לפוסט המקורי הזכירו לי שלאנימניאקס יש שפע של שירים גיקיים כמו:

שמזכיר באופן מטריד את השיר הידוע של מונטי פייטון:

קליפ גיקי מוכר שמכיל את כל המפלצות מסביב לעולם:

שייך ללהקה daft punk.

לאותה להקה יש עוד שיר מוכר, שעשו לו קליפ גיקי אף יותר (אם אתם לא מכירים, שווה לחכות את הדקה הראשונה שלא קורה בה כלום)

בהמשך למיינסטרים, יש לנו את הקריוקי של שרק, שהוא יותר כיפי מחכם:

את אוסטין פאוורס עם בריטני:

ואת דרו קרי:

שיר קומיקסי במיוחד על עולם האקשן:

וגרסת האורגיה (ראו זאת כאזהרה!) שבאה כתגובה לאותו השיר

אבל בסופו של דבר, קשה לי להאמין שאפשר למצוא שיר יותר גיקי משירים על מתמטיקה מתקדמת:

זהו להפעם. אני ממה שהתחיל כניסיון למצוא שירים על מדע, פחות או יותר כיסיתי את כל הסירטונים שאני אוהב ביו-טיוב.
אם יש לכם קטעים טובים נוספים אשמח אם תשלחו לי בתגובות או במייל (דרדמוות@ג'ימייל.קום)

קליפים גיקיים – חלק א'

Friday, September 4th, 2009

כתוצאה מהפוסט שלי על חיפוש קליפים גיקיים, הרכבתי אוסף קטן, והנה הוא לפניכם.
זהו אחד מהפוסטים שאני יותר אהנה לכתוב!

בעצם רשימת הקליפים כאן היום התחילה מהסרטון הזה:

שלקוח מסדרה חמודה בcartoon network

מסתבר שהיוצרים של הסדרה הכניסו שירים בעוד סדרות שלהם, למשל:

שמשתמש ברעיון הלקוח מהמחזמר, חנות קטנה ומטריפה:

ואי אפשר לדבר על מחזות זמר גיקיים בלי להזכיר את באפי:
או את המחזמר של רוקי:

ביוטיוב משתדלים למחוק תכנים עם זכויות יוצרים, ולכן אולי הבחנתם שאספתי הרבה מהסרטונים מאתרים אחרים, את זה לא מצאתי, אבל הגרסא של הסימס אף היא בוטה ומשעשעת ביותר, ומשמח אותי שמשחקים מאפשרים להגיע לרמה כזו של פעילות בין דמויות (וכבר יצא סימס שלוש מאז, בכלל סימס הוא משחק לא רע בכל הנוגע לפתיחות מחשבתית). בנוסף לזה, זו דרך מצויינת לעבור לקליפים גיקיים של משחקי מחשב:

אם אי פעם הרגשתם שהבוס שלכם משחק בקקי, אז מסתבר שיש משחק מחשב שבו פוגשים בוס שהוא ממש קקי, והוא גם מזמר:

תמיד נחמד לראות את אחת מעשרות הגרסאות המציאותיות יותר שיש באינטרנט למשחק מריו:

אני בטוח שיש המון קליפי מחשבים טובים שאדלג עליהם, אבל השיר הזה הוא חובה!

השיר הזה שאומנם לא משתייך לאף משחק ספציפי, מעביר באופן חמוד את עולם משחקי התפקידים ברשת, עולם שאם מעניין אתכם אתם חייבים לראות את הסדרה החינמית שממנו הוא לקוח – הגילדה.
ואני אשמח לגלות שזיהיתם את הזמרת מהמיני סדרה המצויינת (והגם חינמית בארה"ב) דוקטור הוריבל.

בשירים על מחשבים רצוי להוסיף גם את שיר האדמניסטרטור:

של שלושה טרולים מתים בשקית

ונסיים את שירי המחשבים עם האהוב עלי:

מי שכתב את השיר הזה הוא ג'ונתן קולטון שכותב המון שירים גיקיים, רובם נהדרים, אצרף אחד חמוד על זומבים:

ומאפוקליפסה אחת לאחרת:

מקווה שנהנתם, גיליתי שגם ככה יש לי פה יותר מדי קליפים, והשאר יבואו בפוסט נפרד

על ביקורת בלתי מאוזנת

Thursday, September 3rd, 2009

היום בבוקר העביר מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, כנס מרתק על הקשיים העומדים בפני הממשלה בבואה לפעול.

בכנס הוצגו מספר מכובד ביותר של קשיים אלו, בינהם:
חוסר סמכות של ראש הממשלה ושל מנכ"ל הממשלה לפי חוק.
כל החלטה שעולה לדיון סוטה לדיונים בלתי נגמרים בנושאים משניים לסוגיה.
כל החלטה צריכה לעבור עשרות גורמים לאישור בדרך לביצוע.
כל אחד מהגורמים דואג לכסות את עצמו מפני פגיעה אפשרית על ידי המנעות מפעולה.
כאשר פעולה כבר יצאה לפועל, הביקורת והעיתונות חוגגים על כל טעות משנית מבלי להפנות תשומת לב לפעולה בכללותה.

בכך נוצר מצב שעדיף לו, לחבר בממשלה, לשבת בשקט ולהעלם ככל האפשר מהכותרות, כי מי שעושה טועה, ומי שטועה משלם על כך ביוקר.
בתור המחשה הוא סיפר על חוסר היכולת של ראש ממשלה להעביר החלטה כמו התקנת מזגן בבית ספר, שלא לדבר על החלטות מורכבות יותר.

את דבריו של גבאי, שמי שעושה משלם על כך ביוקר, החליטה העיתונות להמחיש על אותו הכנס עצמו. לדעתי האישית, בגלל ההתקפה על הביקורת. אך במקום להציג את ההתקפה של גבאי על הביקורת (וכל אחד אחר מעשרות הגופים הנוספים שתקף), בחרו להציג מכשול אחר שהציג, שולי הרבה יותר שהועלה במשפט אחד בלבד במשך כנס שלם: המגזר הדרוזי.
הוא העלה למשל גם את נושא המגזר החרדי, אך זה הוא נושא יותר מוכר ולכן פחות מעניין לעיתונות.
עיתונאי אחד יצא מהישיבה ברגע שאייל אמר את המילה "דרוזים" ומאז יש חגיגה בתקשורת כשכל גוף צריך להגיב לשאר הידיעות בתחום.

אז מה בעצם היה?
גבאי סיפר על תוכנית להקמת צינור גז שעוברת בישובים דרוזים, שבמשרדי הממשלה מפחדים להתעסק איתם.
גם אם העיתונות לא מציגה את התמונה המלאה, הם לא שיקרו במקרה הזה, אייל אכן טען כי במשרדי הממשלה מפחדים מהמילה "דרוזים".
מי שראה את הנושא בטלוויזיה או שמע ברדיו, הבחין שתמיד משמיעים את אותו הציטוט, אותו משפט אחד בכנס שנערך שעות, והסיבה פשוטה, במשך כל הכנס הנושא לא הוזכר שנית, הכנס נסב סביב הקשיים השונים להעביר החלטות ולא סביב היחס הדרוש כלפי מיעוטים במדינת ישראל.

ומה בתגובה?
ח"כ מגלי והבה (קדימה) קרא לראש הממשלה, בנימין נתניהו, להדיח את גבאי מתפקידו.

אז תעסוקתו של אדם בממשלה מועמדת בסכנה בגלל שהוא הזכיר את המילה "דרוזים", האין זה דומה לאותו הפחד שגבאי דיבר עליו?
אבל אני לא מאשים לא את גבאי לא את ח"כ מגלי, ולא אף אחד מהאוכלוסיה הדרוזית. אני מאשים את העיתונות – אני מנחש שעיתונאים הלכו לגורמים שונים, שלא הספיקו לשמוע את דבריו של גבאי, ואמרו להם: "וואי וואי, איך גבאי לכלך עליכם, ורק בגלל שאתם דרוזים!" וכך קיבלנו את התגובות המוגזמות והמצולמות היטב של המגזר.

ביקורת היא תפקיד חשוב, אחד החשובים ביותר במדינה דמוקרטית, איך כאשר השימוש בו הוא בלתי מאוזן היא עושה יותר נזק מתועלת, היא משתקת את אנשי המעשה ומעוורת אותנו האזרחים שלא יכולים להבדיל בין שחיטות בסדר גודל שערורייתי לתופעת לוואי של שינוי.

איני יודע איך אפשר להלחם בתופעה, אך עבורי כל מה שראיתי היום רק חיזק את דבריו של גבאי בכנס. לסיקור כמעט מאוזן שמצעתי (שכן לא ניתן במצב הנוכחי לא להתייחס לסוגיית הדרוזים) הכנסו לכאן.