Archive for December, 2011

בבית המשפט העליון איבדו את המזרח.

Wednesday, December 28th, 2011

קראתי כתבה מעניינת, המדברת על הייצוג הבלתי מייצג של בעלי מוצא מזרחי בבתי המשפט.
הטענה הזו מאוד קשה, מאחר ובית המשפט מעצב מדיניות ומעצב את פני החברה, אם לפלח משמעותי בחברה אין בו ייצוג, הפלח הזה עשוי להפגע.
כרגע מבין שופטי בית המשפט העליון, טענה הכתבה, רק אחד הוא מזרחי, בעוד על פי האחוזים באוכלוסיה צריכים להיות שניים וחצי.
מה שצר היה לי לראות הוא שהכתבה התייחסה כולה אך ורק לפלח של בעלי מוצא מזרחי, כאשר ישנם פלחים רבים אשר ייפגעו ונפגעים מחוסר ייצוג הולם בבית המשפט:
האם מחצית מהשופטים הן נשים?
האם יש לנו ייצוג הולם לפי אחוז באוכלוסיה של אתיופים? רוסים? ערבים? חרדים? לסביות? הומואים? חיילים? צמחונים?
האם יש בכלל ייצוג לנכים? קשישים? ילדים? שזכויותיהם וודאי נדרסות.
* אני לא יודע את התשובות לשאלות האלו, לא בדקתי, אשמח ללמוד אילו מהייצוגים הנ”ל אכן קיימים.

ובכלל, האם ייצוג לפי אחוז באוכלוסיה זו דרישה מספקת? הרי אם מדובר במיעוט קטן במיוחד ומופלה לרעה, כדוגמת טרנסג’נדרים, הרי אולי יש לדאוג בכל זאת לייצוג עבורו, על מנת לאפשר לו התייחסות משפטית?

כן, באופן אידאלי הייתי מתייחס לכל הקבוצות האלו ועוד, אבל יש עם זה כמה בעיות:
קודם כל – הבעיה מושרשת כבר קודם. חוסר הייצוג אינו רק בבית המשפט העליון, הוא גם אצל שופטים באופן כללי, ואצל בוגרי בתי ספר למשפטים, ואני מהמר שאם נרד כל הדרך אל גן הילדים ונעשה סקר מה כל ילד רוצה להיות כשיהיה גדול, נראה שאנו נתקלים בבעיה כבר שם (והסיבות לכך רבות ומורכבות)
לכן הכתבה בכח של ייצוגים שונים עלולה לפגוע במקצועיות הגוף. לא זו בלבד, אלא שחלק מהפלחים שהייתי מעוניין שיבואו לידי יצוג, מופלים בגלל עצם מקצועם (מורים, רופאים, עובדי קבלן ועוד), ובפרט שאינם מומחים בתחום המשפט. יתרה מכך, ייצוג חשוב שלא ניתן להתעלם ממנו, הוא אותם אלו שלא זכו מעולם להזדמנות לרכוש השכלה מקצועית.

אז מה עושים? האם המצב אבוד?
אל ייאוש, יש ברשותי פתרון:
אני מציע לחלק את בית המשפט העליון לשני גופים.
נקרא להם: גוף 1 – מקנה מדיניות (גוף מייצג), גוף 2 – מיישם מדיניות (גוף מקצועי).
הגוף המקנה מדיניות יורכב ממספר רב יותר של אנשים, כך שיוכל להביא לידי ביטוי ברזולוציה מדויקת יותר ייצוגים רבים של האוכלוסייה. נבנה מנגנון שיאפשר לאנשים להחליט איזה פלח הם מעוניינים שייצג אותם בגוף זה, ונציגי הפלח ירכיבו אותו ויחדיו יקבעו את המדיניות שעל פיה יהיה מחויב גוף 2, המיישם, לפעול.
הגוף המיישם לעומת זאת יורכב אך ורק מאנשי מקצוע, שיבחרו על פי הישגיהם ויכולותיהם ללא מתן הדעת לשיקולים כגון ייצוג הוגן של האוכלוסייה. כך נבטיח את המקצועיות שלו, אומנם בסיכון שהגוף המיישם יהיה מפלה, אך המדיניות תקבע אך ורק בידי גוף 1, וכך הכח של גוף 2 יוגבל להחלטות מקצועיות בלבד, בהתאם לדרישות הרבות הקיימות במקצוע המשפט, ובהתאם למדיניות המוכתבת.

כן, אני מבין שמנגנון כזה אף הוא בעייתי, אבל זו התחלה.

אם תרצו אני מוריד את הכובע!

Wednesday, December 14th, 2011

בגדול אני רואה את התופעה שנקראת “אם תרצו” באופן שלילי ביותר, הם עושים ניצול ציני באנשים שמחפשים ערכים. הם עושים מניפולציות, תעמולה ותעלולים רטוריים באופן שאין לו מתחרה – וזה עובד, אנשים כבר מדקלמים את הססמאות שלהם. “אם תרצו” גם אוהבים להאשים ארגונים אחרים ברעות החולות שלהם עצמם, וזה עובד להם, כי הם מתעסקים באסטרטגיה, בעוד ארגונים אחרים מתעסקים בעשיה. טעות היא לחשוב שניתן להביס אותם בתחום המומחיות שלהם, ואבוי לנו אם הארגונים שפועלים למען טובת הכלל ינסו אף הם להקים גוף שמתמקד באסטרטגיה שיווקית. אז כן, המצב נראה עגום עבור כוחות הטוב.
אבל לאחרונה קרה מקרה שדווקא שימח אותי: הדרך הפשוטה ביותר להעביר אותי לצד של אם תרצו, היא לעשות משהו מרגיז יותר.

כאן בנק לאומי נכנסים לתמונה עם הקמפיין הנפלא שלהם – שני מיליון סיבות טובות.
למה להעביר מיליון שקלים לפרסום, כאשר אפשר להעביר אותם לעמותות נזקקות, ולהרוג שתי ציפורים במכה? גם לתרום לחברה וגם לזכות לפרסום חיובי? ומה לעזאזל רע בזה?
אז ככה:
לתת כסף לעמותות נזקקות זה טוב. אפילו כשזה למטרות פרסום.
לברר באילו עמותות אנשים תומכים ולקבוע על פי זה, כאן יש בעייתיות מסוימת – הצורך של עמותה לא נקבע על פי הפופלאריות שלה, אך בסופו של דבר, זהו מדד לגיטימי.
לעשות פרסום אינטרנטי מאסיבי, או בלשון העם “ספאם” – גורם לי לא לחבב אתכם
לגרום לעמותות לפרסם אתכם ולריב על הפרורים שאתם זורקים לעברם, זה כבר מעשה מרושע והופף אתכם לאויבים שלי.
לגרום לחברים שלי לשלוח לי תחנונים מסכנים שאצביע למענם או למען העמותה שלהם, ועוד על בסיס יומי – כאן הצלחתם לעלות לטפס אפילו מעל “אם תרצו” בין כוחות הרשע.
העובדה שאתם מריצים את הקמפיין הזה פעם שניה, מורידה כל ספק שאולי היה יכול להווצר אודות תום לב, או חוסר מודעות לביקורות העולות כנגדו.

אם תרצו ניצלו פה הזדמנות נהדרת. בואו נעשה לארגון את מה שהארגון מנסה לעשות לנו. כסף, תודה לאל, לא חסר להם, אבל קצת תעמולה חיובית, ואם כבר שתהיה חינמית היא תמיד ברוכה. התהליך פשוט: הרשמה לתחרות, העסקת הפעילים בהשגת ניקוד גבוה לתנועה, והשאר כבר יעשה מעצמו, להפסיד מזה הם לא ממש יכולים.
לא ראיתי את הנתון, אבל אני מבין ש”אם תרצו” הגיעו לאחד המקומות המכובדים בתחרות.
עכשיו לאומי היו בבעיה: הם לא רוצים לתת את הפרס ל”אם תרצו”.
הרעיון בתחרות פופולאריות, הוא שיזכו גופים שפופולארי לתרום להם. אפילו המצביעים של “אם תרצו” לא חושבים שזה גוף נזקק במיוחד.
אבל מבחינת הוגנות, אחרי שאישרתם גוף לתחרות, ואמרתם שנותנים לפייסבוק לקבוע, אפילו אם זוכה מפלגה של הקו קלוקס קלאן, לא ניתן להוריד את ההשתתפות שלה מבלי לומר – בניגוד להצהרה שלנו שהפופולאריות קובעת מי זוכה, רק אנחנו קובעים, כי הפופולאריות היחידה שמעניינת אותנו היא שלנו.
ולכן הם ביטלו את התחרות כולה.

אם תרצו חוגגת!
עכשיו הם יכולים לטעון בחדוות נצחון: ארגוני השמאל עשו את זה שוב, אם הם היו מקבלים את זה שאנחנו תנועת מרכז א-פוליטית ומניחים לנו לנפשינו, 60 ארגונים היו מקבלים עכשיו תקציב שאבד. הכל בגלל שהם מקנאים שאנחנו פופולאריים והם לא (מה שנכון, התמחות בתעמולה כבר ציינתי?) לא לחינם אנחנו טוענים שצריך להוציא את כל ארגוני השמאל הנלוזים מחוץ לחוק. שמאל זה רע – אויב השמאל הוא טוב.
ולאומי? נאלצים להסכים בשתיקה, מאחר ולהטיל את האשמה על ארגוני שמאל הרבה יותר נח להם מאשר להטיל את האשמה על תאוות הבצע שלהם.

התגובה הרשמית של בנק לאומי
הכתבה הכי נייטראלית שמצאתי בנושא

היומיומולדת

Tuesday, December 6th, 2011

לכבוד היומולדת שלי חסמתי את הקיר שלי בפייסבוק, מי שרוצה לאחל לי משהו אשמח אם ימצא דרך פחות פומבית לעשות את זה.
בדיעבד גיליתי שהטלפון שלי חוסם אקראית שיחות והודעות, מה שהופך את מסירת האיחולים למאתגרת משהו…

אני מדבר עם המון אנשים היום, הרבה מהם לא יודעים שיש לי יומולדת, חלקם קרובים אלי. כנראה שחלק מהם יגלו שהיה לי יומולדת דרך פייסבוק למשל וירגישו אי נוחות על זה שהם לא זכרו.
הייתי שמח להמנע מהאי-נוחות הזו.
על פי התפיסה שלי, אדם צריך לזכור ימי הולדת של אחרים רק כשהוא נמצא במסיבת יום ההולדת שלהם, לא משנה מה מידת הקירבה. לטענתי צריך להתייחס לאנשים שזוכרים את היומולדת (שלא במסיבה) בהערכה ולהכיר תודה. אבל לכעוס על מישהו שלא זוכר, בעולם עמוס המידע שלנו, זו רשעות.

ובפרט אני מנצל את הבמה של יום ההולדת בשביל לבקש מכם שלא לכעוס עלי כשאני שוכח את שלכם  🙂

שיהיה לכם יומולדת שמח, מתי שהוא לא יהיה!