למי איכפת מהישרדות?

למרות הטענה הלוגית המעניינת שלא ניתן לחיות ללא השרדות, אני חושב שהיה לנו די.
כמה אפשר להתווכח מי היה צריך לזכות, ועד כמה התוכנית מבויימת?
בכל כך הרבה מקומות שחשבתי שהם איכותיים, ואנשים שחשבתי שיש להם שכל, מצאתי את עצמי נתקל בהתייחסות מיותרת לסדרה הלא מעניינת וחסרת התכנים הזו, התאכזבתי.
אם אשמע ולו עוד פעם אחת את המילה המאוסה הישרדות, ראשי וודאי יתפוצץ.
כמה טוב שהסדרה נגמרה, כמה טוב שעכשיו (אחרי שתסתיים התקפת הוויכוחים הקרובה) יהיה לנו קצת שקט.
לפחות עד שתתחיל עונה שניה.

ובכל זאת, אציין בקצרה שנועם היה צריך לזכות.
זהו.
לא אכביר במילים.
לא אדבר על הצורך בשמירה על ערכה החינוכי של תוכנית בעלת אחוזי צפיה גבוהים, או על האמונה האישית שלי שהתנהגות טובה צריך לתגמל. שמענו די והותר את כל הטיעונים הללו ואת כל הטיעונים הנגדיים.
מה שכן, אולי הנצחון של נעמה הוא בכל זאת לטובה. אחרי הכל, היא בכל זאת איבדה אב, והיא אכן נטשה קריירה ומשפחה לפרק זמן ארוך, היא הקריבה הרבה בשביל הפרס.
ונועם לא יצא בידיים ריקות, הוא זכה באהדת הקהל, ואולי ההפסד שהכה אותו אפילו העצים את אהדת הצופה.
מעניין במיוחד לשמוע אנשים דנים על דינו של דן.
מסתבר שלמרות תוצאות ההצבעה, והעובדה שלא היה קול יחיד בעבורו, אוהדי דן רבים (שעצם קיומם מפתיע לדעתי) מאמינם שנעשה לו עוול, ש”אם רק” ופה ההמשך משתנה לפי הדובר, בסופו של דבר הוא היה מנצח.

ובאמת שאני לא רוצה להתחיל לדבר על ההפקה!
אני מניח שהשאלה היא לא האם ההפקה התערבה, אלא כמה, והאם ההתערבות מוצדקת.
שיחקו לצופה הישראלי בראש.
הידיעה שיש התערבות עליונה, ואין אפשרות לזהות את מינונה, שיגעה את כולם ללא אבחנה.
בהתעלמות אלגנטית מהעובדה הניתנת לוויכוח, שההפקה החליטה להשאיר את דן, אציין רק זאת:
אין ספק שההפקה ציפתה שהרפש שבשחקנים יבעבע מעל למעטה האנושי, וכאשר זה לא קרה, או יותר נכון, לא קרה מספיק, השתמשו ברפש האישי שלהם בשביל “לאזן” את הכוחות על ידי השחטת כל דבר יפה.
אולי זה היה צעד נכון.
אולי אם לא היו נוהגים כך, המצב על האי היה שכולם עוזרים זה לזה ושהצופה אפתי לגבי הזכיה בגלל שהוא בעד כולם. היו חייבים להכניס שנאה, יריבות וקורבנות על מנת להוסיף עניין.
אולי.
לא נראה לי, אבל אולי.
לדעתי לראות איך אנשים מסתדרים על האי הבודד היה יכול להיות מספיק מעניין גם ללא התערבות תסריטאית (התערבות עריכתית מספיקה בהחלט, ואף היא נעשתה באופן מוגזם).
גיליתי שאני לא אוהב את התסריטאים. גם בגלל חוסר האונים, כל פעם שמישהו אמר משהו היה צריך לחשוב מי אמר לו לומר זאת ולמה. אבל בעיקר בגלל חוסר הרגישות שהם הפגינו בהחלטות שלהם. גם אם הן תרמו לאחוזי הצפייה, למתח או לכל דבר אחר, אין שצריך רמה של רקבון נפשי על מנת להחליט אותן.

ומה יהיה בעונה הבאה? האם יבחרו רק אנשים מושחתים מראש, לחסוך להפקה מעט מהתערבויותיה? אני חושש שאכן נגלה אנשים יותר תחרותיים ויותר נבזיים בעונה הבאה. ואני רק מקווה שהמשתתפים יזכרו שהאיום על מקומם לא מגיע מהאנשים המוכשרים, אלא מאלו שינעצו להם סכין בגב ברגע הנכון. אני מקווה שיעיפו את התחמנים ראשונים ונראה תחרות יפה.
מקווה אבל לא מאמין.

אגב, שאלה – זה באמת צריך להיות הישרדות ולא השרדות?

די!

אם תרצו, אין זו ספרות ספקולטיבית.

רופאים מאריכים את ימינו
ארכיטקטים משפרים את בתינו
איכרים מספקים לנו מזון
ואפילו המתמטיקאים, שלעיתים אוהבים לראות עצמם מנותקים מהעולם הגשמי, מעניקים לנו כלים חזקים להתמודדות עם בעיות בכל תחום.

בפוסט זה, ברצוני להרהר על תפקידה של הספרות הספקולטיבית בעולמנו.
אנו מוקפים בה מכל עבר, ויכולים לצרוך אותה – ספרים, סרטים, סדרות, משחקי תפקידים ועוד.
פרסומות ועיתונות איני מכניס כספרות ספקולטיבית, ללא קשר למידת אמינותם, מאחר ואינם מתיימרים להיות כאלו.
ראשית, אציין כי ישנם רווחים רבים מחשיפה לספרות – הנאה, תרבות, השכלה ועוד.
אך ברצוני לדון באספקטים מסויימים ובעלי חשיבות רבה.
 
אנשי הספרות הספקולטיבית מתעסקים בשאלת – “מה אם?”
מה אם ליהודים הייתה מדינה? מה אם לא ישארו גברים בעולם? מה אם נוכל לחיות במאדים? מה אם נהיה שרויים תחת מתקפה גרעינית?
שאלות נוספות שמגיעות איתן הן – איך מגיעים למצב כזה?  או איך נמנעים ממצב כזה?
השאלות הללו חשובות בגלל מספר סיבות:
השראה – הן נותנות לנו לאן לשאוף. מכונות מעופפות הפכו למציאות. צוללות, מדינות ומהפכות, רבים מאלו הוצגו בספרות לפני מימושם.
ביקורת – אנחנו מזהמים את עולמנו, נוהגים באפליה לקבוצות מסויימות, לא מתחשבים במציאות סביבנו ושאר דברים. הספרות מציגה את ההתפתחות האפשרית של תסמינים שליליים ומכריחה אותנו להתמודד עם השאלה, האם אנחנו מוכנים לקחת את האחריות על מעשינו ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי לעצור את הדברים שאינם פועלים כהלכה.
תקווה – כולנו בני תמותה, בעולם שעתיד לדעוך, ביקום שיקפא (לפחות לפי מספר סברות). האם אין מה לעשות פרט לנהירה נואשת לעבר הכיליון? הספרות מציגה בפנינו את האלטרנטיבות, איך הטבע דואג לעצמו כשהמצב נהיה קשה, איך בני אדם מיישבים גלקסיות ויקומים חדשים. הרבה מהספרות הספקולטיבית נכתבת על ידי או בעזרתם של מדענים ואנשי מקצוע שאינם במקור מתחום הספרות, מה שמעניק לרעיונות קשר מבוסס למציאות וסיכוי להתממש.
חשיפה – פנייה לציבור, יצירת דעת קהל. העלאת השאלות בפני מגוון רחב של אנשים יביא לחיפוש פתרונות. עלינו לדון בשאלות אלו במעגל הולך וגדל של פתרונות ובעיות, על מנת למצוא דרכים לשפר את חיינו.

לסיום, גם אם לפעמים נדמה שהספרות הספקולטיבית אינה תורמת לחיינו כמו תחומים מעשיים יותר, יש לזכור שלחיות בלעדיה זה כמו לשחק שח בלי לקחת בחשבון את תגובת היריב – זה מעשי, אבל לא נגיע רחוק.

אתה יכול לנסות לעקור לי את הלב שוב, אבל אתה לא יכול לצפות שגם הפעם זה ייכאב!

כמו שמשתמע מהכותרת, אני הולך לדבר על סרט אימה.

זהו פוסט המלצה על הסרט: dead end
(יש המון סרטים בשם הזה, אז זה האחד הזה)

הסרט התחיל כמו כל סרט אימה אחר.
קבוצה של אנשים נמצאים יחד בסביבה יומיומית, מנהלים חיים ואינטרקציה רגילים לחלוטין.
כאשר דברים לא נעימים מתרחשים מולם.
בהדרגה גם חברי הקבוצה מתחילים להתנהג באופן מוזר ולא רציונאלי.
כל אחד מהם בתורו נעלם במפתיע משאיר את הקבוצה קטנה יותר ולחוצה יותר עד שבסופו של דבר נשארתי רק אני לצפות בדברים הלא נעימים שממשיכים להתרחש על המרקע.
אחרי הסרט ניסיתי לקבץ את כולם שוב, לקבל חוות דעת על החלקים שהם ראו.
דיברנו קצת, אני מרגיש שלראות סרט אימה לא כולם יחד זו החמצה.
נהיה מאוחר ואז נפרדנו.

בסרט נתקלתי לראשונה בטלוויזיה עם אחותי. בתקציר היה כתוב: “סרט אימה. דל תקציב, אך יעיל”.
היא ואני החלטנו שחייבים לראות סרט כזה, הגענו עם ציפיות מאוד נמוכות, ויצאנו נשכרים.
החשש שלי – אולי הציפיות הנמוכות הן שהפכו את הסרט לכה מוצלח בעיני.
לכן החלטתי לראות אותו בשנית עם קבוצה של חברי.

בהתחלה כעסתי על חברי שנטשו אותי, אבל אז הבנתי: הם טבעונים כולם.
כנראה שאם אתה לא הורג חיות למחייתך, קשה לך יותר לצפות ברציחות מתרחשות.

המסקנות שלי לאחר צפייה מחודשת, למרות נטישת חברי, הן שהסרט הוא אכן סרט טוב.
אתחיל במגרעות:
הסרט מעביר מסרים נוצריים (לא מאוד צורם, בצפייה ראשונה בכלל פספסתי את זה)
סרט קצר (שעה ועשרים, אבל ממצה)
סרט אל-טבעי, להגיון אין הרבה משמעות (תתנו לביקורת שלכם לנוח קצת)
וכמובן – סרט אימה! לא מתאים למי שאינו נהנה מהז’אנר.

טוב, ועכשיו ביקורת כללית על הסרט:
הסיפור הוא על משפחה שנוסעת לכבוד החג למשפחת האם.
הדמויות עושות שם המון דברים מטופשים, דבר ראשון – לקחת דרך קיצור כשאין ברשותם מפה.
(ובכלל סגנון מחשבה של: אוי לא, מסתובב רוצח מטורף ביער, אולי אם נתפצל הוא לא יצליח לתפוס אותנו)
הדמויות בנויות באופן מעניין, ומערכות היחסים אמינות.
השילוב בין מערכות יחסים אמינות, ומצב מטורף (מה שידיד שלי כינה – סרט מעבדה) הוא הצד החזק של הסרט.
(אמא: מה נעשה, יש כאן רוצח מטורף. אבא: אם היית מקשיבה כשאמרתי שאני לא רוצה לבקר את אמא שלך, זה לא היה קורה!)
מבחינת דם וגועל נפש, הסרט משתדל להמעיט בהם.
ישנן סצנות של איברים נתלשים ואנשים מתים, אבל הן מעטות מאוד וקצרות מאוד (בייחוד בהשוואה לסרטי אימה אחרים)
רוב האימה היא פסיכולוגית (דמות מסתכל באימה: “אלוהים אדירים, איך זה הגיע לשם?!”)
ואימה פסיכולוגית לטעמי, הרבה יותר מוצלחת ושווה מגועל נפש.
יש שם גם הבהלות, אבל לא יותר מבסרטים שאינם סרטי אימה (למשל בחוש השישי – הילדה המקיאה באוהל של הילד).

לסיכום:
אין ספק שזהו סרט האימה הטוב ביותר שראיתי!
ופה חשוב להוסיף שהסרט איכותי גם בהשוואה לסרטים בכלל.
סרט מותח, מפחיד, מעניין ולעיתים משעשע.
רק מה – אל תבואו בשביל העלילה, תבואו בשביל החוויה.

והערה:
המשפט בכותרת לא לקוח מהסרט, חשבתי עליו בעצמי והוא נראה לי שווה ביותר.
מי לדעתכם אומר אותו? הקורבן או הרוצח?

סוף שבוע בבית

השבוע ביליתי סוף שבוע מלא בבית
מיום חמישי בערב ועד יום ראשון בבוקר.
ההורים שלי היו בחו”ל, ולמרות שהאחים שלי כבר יכולים לדאוג לעצמם, זו הרגשה נעימה יותר שהבית לא ריק.
הייתה חוויה מאוד מעניינת.
היא גרמה לי למשל לשים לב שאני כבר לא עושה סופי שבוע מלאים בבית.
לחזור בחמישי, ולצאת בראשון הם ארועים נדירים כל אחד בפני עצמו.
בנוסף, הבחנתי שאני כבר לא “מבזבז זמן” בסופי שבוע (כמו שהרגשתי בעבר), יש לי תוכנית מסודרת שכוללת:
לראות סדרה עם אח שלי
לראות סדרה עם אחותי
להעביר פעילות משפחתית (סרט \ משחק)
להפגש עם חבר לנינטנדו
לכתוב שירה\סיפור\פוסט
לאכול עם המשפחה המורחבת
כאשר אני מנסה להספיק כמה שיותר דברים מהרשימה, ולפעמים מתווספים דברים נוספים כמו לסדר את החדר או לישון.
אז הסופ”ש הזה הספקתי את כל הנ”ל, ובנוסף (מוזיקת תופים בבקשה):
הכנתי ארוחת שישי לאחים שלי!
אכן כן, אני הכנתי אוכל.
יודעים מה, לא אפרט יותר – אקדיש לזה פוסט שלם.
ראיתי הצגה עם אחותי, “סיבת המוות”. יפה, עצוב, עוד ליטוש למשחק תמיד מוסיף. עשה לי חשק ללכת לעוד הצגות.
בארוחה המשפחתית המורחבת, סבתא שלי החליטה שלא כיביתי נרות עדיין, אז היא הביאה לי נרות לכבות ליום הולדת. קצת טיפשי, אבל אני חושב שהיא צדקה, כי לא הייתה לי משאלה להשנה. לדעתי כבר יש לי רצף של לפחות שנתיים של משאלות שהתגשמו, מקווה להגיע לשלשה 🙂
יום שישי הבא בערב יש יום הולדת לידידה שלי מהקורס, ובבוקר רציתי לחפש עם ידידה מהחוג תיאטרון מחזה לקטע שלנו.
טוב שזה סופ”ש אחד אחרי סופ”ש ארוך בבית, אבל ככל הנראה זה אומר שאני לא אראה את ההורים המון זמן וזה חבל.
אולי נתראה ביום רביעי, אבל גם פה יש בעיה, כי יש לי סדנת כתיבה בערב…

סתם עוד משהו ששמתי לב אליו – נכון שהבלוג שלי משעמם נורא?
כלומר, אם הייתי מישהו שלא מכיר אותי, בחיים לא הייתי קורא אותו!
אני צריך למצוא תחומי עניין שלי שיעניינו גם קוראים.

החלילן מדיזינגוף סנטר

אי שם במרכזו של דיזנגוף, מחלל לו חלילן.
אותו חלילן מנעים בצליליו לאוזניהם של העוברים ושבים.
אנשים שנהנים ממנגינותיו זורקים לעברו מטבעות אחדים והוא משיב בחיוך חמים.
הוא מקבץ הנדבות החביב עלי.
אני נהנה מנגינתו, ופעמים רבים מצעתי אותה מעצימה רגשות שחשתי, ממלאת אותי.
קשה לי עם העקרון של נתינת כסף ללא תמורה, ונגינתו היא בעיני תמורה מלאה לתרומה שהוא קיבל ממני.
מזה זמן רב השתעשעתי ברעיון לשלם לו סכום כסף גבוה מתרומה סטנדרטית על מנת להקנות לעצמי את הזכות לשבת ולהאזין לנגינתו. לי תהיה הופעה במחיר זול ולו יהיה תורם נכבד ללא תוספת מאמץ.
הגדלתי לעשות והרצתי בראשי את הסיפור שלו – סיפור על נגן מוכשר בתזמורת מוכרת שנאלץ לברוח מברית המועצות הקרה אל עבר ארצנו החמה. כאן לא זכה להערכה והכבוד הראויים לו על נגינתו ונאלץ לעבוד במקצועות יותר ארציים בשביל להרוויח את לחמו, עד שהחליט כי אלו חיים לא ראויים – הוא ימשיך ויעשה את אשר נפשו מצווה עליו, הוא חייב לנגן עד יומו האחרון שבתקווה לא ימהר לבוא.
רציתי להיות האדם שיגרום לו להרגיש שהוא בחר את הבחירה הנכונה, רציתי להגיד לו – אתה עושה לאנשים טוב, רציתי לעשות טוב.
השבוע, עברתי שוב בסנטר. שמתי לב שעבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהייתי שם. ופתאום זה היכה בי – שלוש שנים גרתי בתל אביב, וההשתעשעות המחשבתית נשארה בגדר זה – שעשוע מחשבתי. וכיום כבר איני גר בתל אביב, וסיכוי גבוה שלא אגור עוד. אם כך – זה עכשיו או לעולם לא.
הוצאתי מכיסי שטר של עשרים שקל ועוד שני מטבעות של שקל כדי שלא יעוף והבאתי לו.
צפיתי בהופעה הפרטית שלי, ולאחר זמן רב כאשר לסוף הוא עצר – מחאתי כפיים ועזבתי את המקום, שמח שהגשמתי חלום קטן.

אף על פי כן,
החוויה הייתה מעט פחות מרגשת משדמיינתי בחלוף השנים.
כאשר הושטתי לו את הכסף קיבלתי בדיוק את אותו חיוך אשר מקבל כל מי שמפעיל את צליל המטבעות, הרגשתי שלא הבחין בשינוי.
ההופעה הופרעה בחוסר התחשבות על ידי עוברי אורח שלא היו מודעים לכך ששילמתי על הופעה פרטית.
ונראה היה שהוא אינו מבחין בתשומת הלב הבלעדית שזכה לה ממני.
לבסוף כשעמדתי באמצע הרחוב ומחאתי כפיים, ההבעה שלו גרמה לי לשנות את הסיפור שבניתי:
הוא אכן הגיע מתזמורת מוכרת, אך הוא מעולם לא השלים עם הסטטוס החדש שאליו נקלע. הוא רוצה קהל של מאות אנשים מלובשים, ולא נער אקראי שמביא לו עשרים שקל וחושב שהוא עושה לו טובה. הוא רוצה לשמוע את תשואותיהם של המון צופים נרגשים ואינו יכול להעריך את ההתרגשות של אדם בודד.

החוויה גרמה לי להרגיש טוב, חבל שהיא גם גרמה לי לחוש קהל בלתי רצוי.

עמוד: הקודם 1 2 3 ... 33 34 35 36 37 ... 42 43 44 הבא