רצף הרהורים: חיים של אחרים


— אזהרה: קטעי עלילה לפניך —

השנה היא 1984, המקום מזרח גרמניה, הנפשות הפועלות – אנשי הרוח מול אנשי הממשל.
אני יושב קרוע בדילמה האם להמליץ על הסרט, או לא.
לשם ההוגנות, אתחיל בכל מה שעשוי להתפס כחסרונות של הסרט לפני שאתחיל בשירת ההלל:
הסרט דובר גרמנית.
הסרט ארוך (נדמה לי שעתיים ורבע) ושמעתי לא מעט אנשים מתלוננים על כך ביציאה.
הסרט כבד, הוא קשה לצפייה ומכאיב.

ועכשיו לתשבוחות:
אחרי עשרים דקות שלקח לי להכיר את הדמויות ולהכנס לסרט, לא התרתי ממנו את מבטי. לכל אורך הסרט חשתי מתח, ציפייה, סקרנות והתרגשות.

מה שיפה בסרט הוא חוסר חלוקה ברורה בין “טובים” ל”רעים”, לפחות בתחילתו.
(יש חלוקה די מובנת לקראת האמצע)
הסרט פותח בחקירה שבה אנו לא יודעים אם הנחקר דובר אמת, ומי הוא החוקר הקשוח.
הנחקר נשבר, והחוקר הקשוח מתברר כמרצה שמלמד חוקרים לעתיד איך לתפוס נחקרים בשקר. אף על פי זאת, לצופה לא ברור האם ההודעה ניתנה בצדק.

הסרט מעמיד את הדמויות שלו על גבולות הסיבולת האנושית, בעולם שבו אין מקלט בטוח, והעקרונות הבסיסיים מתערערים.
הוא בוחן מה עושה אותנו בני אדם, ומה עושה בני אדם לגיבורים.
מתוארת תקופה של שקיעה, בה אנשים קטנים מטילים צל גדול. לא לחינם נבחרה שנת הסרט ל1984, אך בעוד הספר 1984 מתאר עולם עתידני בדיוני, הסרט חיים של אחרים מתאר את אותו עולם שנחזה באופן מציאותי להחריד. הוא מציג לנו את הזוועות שעברו לידנו ואולי עדיין עוברות.
קלטתי לחרדתי על חוסר הידע והעניין שאני מביע בפוליטיקות המדיניות סביבי.
שמעתי על גרמניה הנאצית ועל המשטר שהרג שישה מיליון יהודים, אך מעולם לא ראיתי מה עבר על הגרמנים שהיו שם. אותה שאלה של “איך הם יכלו לעשות את זה” מוצגת באופן מרהיב בסרט.
והתשובה לדעתי היא – חלק שמוקים וחלק מאמינים במה שהם עושים.

מצאתי את עצמי רואה גרמני, נבון, שנותן למשטר במתנה את כל מי שצריך, והזדהתי איתו. שנאתי והערצתי אותו גם יחד, כאשר הוא עבר תהליך של “להיות ג’ון מלקוביץ” על הקורבן שלו.

הסרט מזכיר שיש כל כך הרבה מה לקחת מאנשים. אהבה, כבוד, בריאות, חופש וכל זה בלי לקחת את חייהם.

בלתי נתפס עבור שהסיפור מתרחש ב1984! לא בשנים שאני עוד לא הייתי בתכנון, כבר הייתי חי ונושם, זה מרגיש כל כך קרוב, ורע.

ואם זאת, טוב לראות שעכשיו הם במצב שהם יכולים להוציא סרט מזעזע כזה. זהו סרט חובה, גם אם הוא לא כיף, כי חובה עלינו למנוע מהזוועות הללו ואחרות להתחולל בעולמנו.

איזה מין רוצח

“לכל איש יש רוצח עמו
שנטעו בו שונאיו
ונטעה בו אמו
לכל איש יש רוצח איתו
שנתנו לו חייו
ונותר עד מותו”

לקוח מתוך: “קץ לציפור” מאת – ראובן נחמן ביליק

במוחו של כל אדם, עולה פה ושם השאלה: לו הייתי נותן לרוצח שבי להתפרץ מתוכי, איזה רוצח הייתי?
האם הייתי רגשי ומתפרץ, או קר ומחושב?
הרצח היה מבוצע מתוך זעם פתאומי? אהבה נכזבת? האנדרנלין של דם על הידיים? תחושת עליונות על הקורבנות או על המשטרה? קידום כלכלי או חברתי? נקמה על שנים של כאב? שיעמום? מאבק על עקרון?
איך הייתי מגיב לאחר המעשה?
פורץ בבכי? פורץ בצחוק רועם? מחפש מקום מסתור לגופה? מחפש קורבן להפללה? שוכח את כל הארוע ונכנס להכחשה? מתחיל לעבוד על טיעון של אי שפיות זמנית? מצלצל לעורך דין? מצלצל למשטרה להתוודות? מצלצל למשטרה להודיע בקול מחוספס שהתווסף עוד אחד לרשימה?
וכן הלאה והלאה, מתמקדים באין ספור השאלות הקטנות של רצח עתידי.
רבים מאיתנו לעולם לא יזכו לתת דרור לאותו רוצח פנימי. ואולי טוב שכך?
קשה לאמר.

והנה קמתי ואמרתי: גם אם אינך תשחרר את הרוצח שבך לעולם, וגם אם כבר ביטאת אותו מספר רב של פעמים, זכותך לדעת איפה באוכלוסיה אתה מדורג.
לצורך כך הכינותי את הסקר הבא:

*לאור הביקוש בסקר האחרון, מעכשיו הסקרים יועלו בפוסטים משל עצמם.
כך גם ניתן למעשה להגיב לסקר.

שנה טובה!

חגים שמחים לכולכם!
שתהיה לכולכם שנה באמת נפלאה.
תדאגו לעשות השנה את כל הדברים שאתם כל הזמן מבטיחים לעצמכם שתעשו אבל אף פעם לא מספיקים.
תמצאו מה הדבר שיביא לכם אושר ותשיגו אותו!

מתמטיקה בגרוש

אני זוכר, בשנות סוף הגן או היסודי המוקדמות, בא אלי דודי* יום אחד, ושאל אותי: “האם אתה יודע לספור עד מיליון?”
“וודאי”, השבתי מלא בטחון עצמי, חושב על כל אותן נסיעות ארוכות אותן ביליתי בספירה ממושכת.
אכן כן, כאשר ידעתי לספור, הייתי מעביר נסיעות רבות בבדיקת כוחי, והפתעתי את עצמי לא פעם במספרים הגבוהים שהגעתי אליהם.
אף זכרתי בדיוק את אותה נסיעה ארוכה במיוחד בה הגעתי למספר המיוחל – מיליון.
“בלתי אפשרי” פלט דודי את האמירה התמוהה לאור ניסיוני הממשי בשטח.
“בטח שאני יכול”, הצהרתי, בודק האם זו רק קריאת תיגר, עדיין לא שולף את הקלף המנצח.
“לא. אי אפשר לספור עד מיליון ביום אחד” אמר, והגניב תנאי חדש למשפט מבלי שאבחין בכך.
זהו, זה היה הזמן לפרוש את כל הקלפים – “לא רק שאני יכול, גם עשיתי את זה כבר, בנסיעה מאוד ארוכה, אני זוכר שספרתי עד מיליון”
דודי במבט של התנשאות אוהדת, כמו שניתן להפנות רק כלפי ילד בן שש, החל להסביר לי שביום יש פחות ממיליון שניות, ולכן אפילו אם אני לא אוכל ולא אישן כל היום, אני לא אצליח במשימה.
קשה היה לי לעקוב אחר הכפולות הגדולות שהוא הציג בפני, והאינטואציה שלי בהחלט דבקה בכך שנחישות תגבר על כל מכשול, והגיע החלק הבלתי נמנע של להוכיח לו את טעותו.
החלטנו שאני לוקח דף, ומסמן עליו מיליון קווים, לפני שעת השינה שלי.
(בפיקחותי הרבה, בחרתי בשיטת ספירה זו, שמתגברת על המכשול שהוא הציג בפני, מפני שאפשר לסמן קווים רבים בשנייה בודדה. ואף על פי כן נשארת הספירה תקינה, מאחר ועלי לוודא שיש מיליון קווים)
ציירתי וציירתי, עד שנגמר הדף ואיתו סבלנותי.
מופסד ומוכה השפלה, עזבתי מהרהר על נקודת הכשלון… אולי אלף היה המספר המרשים שהגעתי אליו?! אין סיכוי, אלף לא מרשים.
ואז, המח הקרימינלי שלי נכנס לפעולה. אז הוא אומר שלא ניתן לספור עד מיליון, כלומר מיליון זה מספר הרבה יותר גדול ממה שחשבתי, אולי אפילו הכי גדול, אבל (ופה טמון המלכוד) תמיד אפשר להוסיף למספר הכי גדול אחד, ולקבל מספר גדול יותר.
שבתי מהר לדודי ושאלתי אותו: “מה המספר הכי גדול שקיים?”
“אין דבר כזה” השיב בבורותם של מבוגרים. טוב… עלי לנסח את השאלה באופן שיכריח אותו לענות עליה.
“מה המספר שבא אחרי מיליון?”
“מיליון ואחד**” השיב הוא
“לא! לא! כמו שאלף בא אחרי מאה, ומליון בא אחרי אלף”
“אבל אלף לא בא אחרי מאה, ומיליון לא אחרי אלף.”
הוא עושה את זה בכוונה בשביל להציק לי… “מה בא אחרי 9 מיליון***?”
“תשע מיליון ואחד”
אוף “מה בא אחרי תשע מיליון תשע מאות תשעים ותשע אלף תשע מאות תשעים ותשעה?”
“עשרה מיליון”
כמה צפוי… “מה בא אחרי תשע מאות תשעים ותשע מיליון תשע מאות תשעים ותשע אלף תשע מאות תשעים ותשעה?”
“מילארד”
הא! אז יש התקדמות, ולי יש יכולת התמדה הרבה יותר גבוהה משלו, בסוף אכניע אותו ואמצא את המספר הגדול ביותר: “יופי, ומה בא אחרי מיליארד?”
“מיליארד ואחת”
“די, נו באמת, מה השם של המספר הבא?”
“ביליון****”
סוף סוף אנחנו מתקדמים
(למעשה הוא המשיך הרבה זמן להתעקש, אבל לא מגיע לקורא להתאמלל כמוני)
“והבא?”
“בילירד”
“והבא?”
“זיליון”
“והבא?”
“זיליארד”
“והבא?”
“אני לא יודע”
הא הא! “אם ככה, מה קורה אם מוסיפים לתשע מאות תשעים ותשע זיליארד וכו.. אחד?”
“מקבלים מספר שאני לא יודע את השם שלו”
מה? מה זה אומר? אתה לא יודע לספור?! אתה לא יודע לעשות ועוד אחד?!
חשבתי לעצמי, והוא המשיך.
“למספרים מאוד גדולים מדענים נותנים שמות, ואני לא יודע אותם. אבל לא לכל מספר יש שם”
דמינתי מדענים בחלוקים לבנים מול מסכי ענק של מספרים (שגם הופעיו בענק), מדסקסים בענייני שמות. הנה אחלה מקצוע.
“טוב, אבל מה קורה כשמגיעים למספר הכי גדול ומוסיפים לו אחד?”
“אין דבר כזה המספר הכי גדול, תמיד אפשר להוסיף אחד, יש אינסוף***** מספרים”
אינסוף?! איך זה יכול להיות?!
ואז נחתה עלי הארה, המספר הכי גדול (נקרא לו לצורך העניין מלאנתאלפים) שקיים, אם מוסיפים לו אחד, מקבלים מינוס מלאנתלפים, ואז אפשר להמשיך ולהוסיף אחדים ככל העולה על רוחנו.
בהארה מבריקה זו שיתפתי את בני דודי הצעירים יותר (ולא את המבוגרים קשיי התפיסה) והילד היה מאושר.

* נו טוב, אולי לא בדיוק דוד שלי, אבל אין הבדל לצורך הסיפור
** הספקתי כבר הרבה זמן לפני להתווכח עם מבוגרים שלא הסכימו להגיד לי כמה זה עשרים ועוד אחד (הרי עשרים ואחד זה המספר שאת שמו ביקשתי)
הבעיה תקפה גם לאלף ואחד, ומאה ועשרים, וכדומה.
איזו דרך עלובה לכסות על חוסר שם של מספר, אפשר באותה מידה לקרוא לו שישים ושישים.
*** התחכמות נוספת שלקח לי זמן לקבל היתה להכפיל מספרים במקום לתת להם שמות
**** מצטער עם בשלב זה אני גולש לאי דיוק מתמטי ו\או אי דיוק בציטוט, אבל אין לי מספיק ידע מתמטי וזיכרון בשביל לא לגלוש לכך
***** “יש אינסוף”?! יש אינסוף?! זה השיא בהמצאת ביטויים חסרי משמעות!

פורים 2007


Gaaraֹ
Originally uploaded by yxejamir

זו תמונה שלי מפורים.
פעם ראשונה שזכיתי במקום ראשון בתחרות תחפושות!
האמת היא שאני מפרסם את זה בעיקר בגלל שנרשמתי עכשיו לשירות של פליקר שמאפשר פרסום תמונות בבלוג דרך האתר, אבל זו תמונה מגניבה בכל אופן.

חבל שאני לא יודע לפרסם שתי תמונות יחד, כי אז הייתי מצרף תמונה של המקור.
מצד שני, זה לא באמת חשוב כי גם ככה לא הייתם מבדילים 🙂

כבר מזמן חשבתי שגארה צריך פוסט משלו בבלוג הזה, איזו סקירה רצינית ככה (לאוהבי ספויילרים)
בכל אופן, לבודדים מבינכם שלא שמעו עליו מעולם, ותוהים היכן גדלות פנדות אדמוניות שיער, יש סיכוי שעל נארוטו כן שמעתם? כי אם כן, אז הוא משם.

עמוד: הקודם 1 2 3 ... 36 37 38 39 40 41 42 43 44 הבא