Posts Tagged ‘Settings’

פוסט: ציונות

Thursday, March 3rd, 2011

הזכרתי כבר שיש מושגים בשפה שרוכשים עוצמה אדירה, אבל מאבדים את המשמעות שלהם.
עוד מילה כזו היא ציונות.
המילה הזו כל כך טעונה, וכל כך נתונה לפרשנויות, שאני פשוט לא הולך להכנס לזה.

אבל אני הולך להגדיר ארבעה מושגים שנובעים ממנה:
אנטי ציונות
פוסט ציונות
המהפכה הציונית השניה
התפיסה הציונית האישית שלי

נתחיל באנטי-ציונות:
קודם כל: אני מדבר על תפיסה אנטי-ציונית יהודית, גורמים שאינם יהודים ומתנגדים לציונות או לציונים הם נושא אחר.
המושג אנטי-ציונות הוא המושג הוותיק ברביעיה, הוא וותיק כמו מושג הציונות עצמו.
אנטי ציונות מדברת על כך שעצם היותנו יהודים, לא צריך לבוא על חשבון נאמנות לערכים אחרים.
למשל לאומיות במדינה בה אתה חי ונאמנות לה.
או למשל תפיסה חברתית סוציאליסטית.
דוגמא:
אם מישהו אומר – “אני מצפה מהערבים להיות נאמנים למדינה ולסמליה בלי קשר ללאום שלהם, ואני מצפה מיהודים באנגליה להיות נאמנים למדינה ולסמליה באותה מידה.”
אז הוא מביע עמדה אנטי-ציונית.
בגלל מורכבותה של המילה “ציונות”, למרבה האירוניה, אנטי-ציונות אינה עומדת בסתירה לציונות.

פוסט ציונות:
“ציונות” אוגרת בתוכה המון תחושות ורגשות כלפי המדינה, תחושות שהיו משמעותיות בהקמתה ובעיצובה. כיום “ציונות” לא מספקת קווים מנחים להתמודדות עם המציאות, ועם זה מנסה מושג הפוסט-ציונות להתמודד.
הפוסט ציוני לוקח מסרים ציוניים ושואל, איך מתמודדים איתם במציאות של היום?
האם יהדות ודמוקרטיה הולכות יד ביד? איך עושים את זה?
האם ישראל מגשימה את המטרה של מקלט ליהודים? האם יש אלטרנטיבה?
כיצד יש לפעול בכדי להגן על מי שהינו יהודי?
כיצד “ציונות” רלוונטית כיום? מה המחיר שהיא עולה ומתי הוא שווה את זה?
האם ישראל פעלה באופן נכון במלחמותיה? האם ישראל פועלת נכון ביחסים הבין לאומיים כיום?
וכדומה

שימו לב: הזרם הפוסט-ציוני לא נותן תשובות, מדובר על העלאת שאלות משמעותיות והתמודדות איתן!
כל מי שמנסה לתת מענה הולם לשאלות האלו, הוא פוסט ציוני, לא משנה איזו תשובה הוא נותן.

* פוסט-ציונות תפסה כותרות כאשר אנשים המגדירים עצמם כפוסט-ציונים קראו לחרם על ישראל, אך אין זו אמירה המייצגת את העמדה הפוסט ציונית.

המהפכה הציונית השניה:
אם תרצו היא תנועה שהחמירה את הבלבול הקיים גם ככה בין המושגים.
מבחינתה, אנטי-ציונות, פוסט-ציונות ואנטישמיות הם מושגים שקולים.
היא מתנגדת לשלושתם ומבטלת את הלגיטימיות של שלושתם, תוך שימוש ברטוריקה שמטרתה לעורר רגשות ולמנוע דיון ענייני.
למשל, אם הם היו קוראים את הטענה שלי, הם היו עשויים לטעון שמדברי אני לא מתנגד לאנטישמיות (שזו כמובן שטות גמורה)

אז מה היא “המהפכה הציונית השניה” אליה שואפים אנשי התנועה המדוברת?
אנשי התנועה זוכרים בנוסטלגיה (או מכירים סיפורים רומנטיים על) תקופה אחרת, תקופה שבה הכל היה פשוט יותר.
היו לנו גיבורים, היתה לנו אחדות, היו לנו אידאלים. היינו הטובים, וכל מי שהתנגד לכך שנקים מדינה היה הרע.
לא משנה אם זה באמת היה כך או לא, זה עדיין מצב שאנשים שואפים אליו.
אפילו אני נפלתי למלכודת הזו תקופה מסויימת. ההבטחה לחזור לאידאלים הפשוטים קורצת במיוחד לאור המצב המסובך שלפעמים מרגיש ללא מוצא שאנו נמצאים בו. אבל זו הבטחה שלא אוחזת במציאות המורכבת.
מדינות העולם שמעבירות עלינו ביקורת, חרדים, אזרחים שאינם יהודים, תושבים ארעיים, עובדים זרים, פליטים, וכו – הם לא אויבים שלנו.
ואפילו אלו שהם כן אויבים שלנו, הם לא הרוע המוחלט.
אין אידאלים שיכולים לאחד את כל עם ישראל, וצריך למצוא איך לחיות באופן הטוב ביותר עם השונות הקיימת.

אבל אתם יודעים מה?
אנחנו כן צריכים גיבורים.
בכל קצוות הקשת הפוליטית, אני לא מכיר “ענקים”.
אנשים שמונעים על ידי ערכים ואידאלים ואפשר ללכת בעקבותם.
אנשים שמבטיחים ועושים, אנשים שאיכפת להם, מודל לחיקוי.
הלוואי שהיו לי אנשים כאלו ללכת בעקבותם, אבל אפילו שיהיו כאלו בכללי (עם גישה שונה משלי) זה מספיק טוב.
כי כשאין גיבורים – יש הבטחות. אם אין מודל חיובי ללכת אחריו, ההמונים ילכו בעקבות מי שיבטיח להם חיים טובים ופשוטים, זה לא יוביל לטוב.

התפיסה הציונית האישית שלי:
מאחר ונגעתי בשאלות על ציונות, אני באופן בלתי נמנע פוסט-ציוני.
אני טוען שאני במקביל גם ציוני, אבל בגלל שזו מילה בעלת פנים רבות*, אסתכל על צד רדוד מאוד שלה, מה היא אומרת בשבילי:
אני אוהב את הגיאוגרפיה שלי – אני נהנה לטייל בארץ ואוהב את הנופים השונים.
אני אוהב את המארג התוסס של תרבויות סביבי, אומנם יש בעולם מקומות מגוונים יותר, אבל אצלנו אני חושב שהמעורבות בחיי הסובבים אותנו חריגה. מה שיוצר באופן מתמיד שאלות שצריך להתמודד איתן, ולחשוב זה טוב.
אני אוהב יצירה ישראלית ובפרט שירים וספרים.
אני אוהב לחיות במדינה שהיחס בין הגודל שלה לבין הכותרות שהיא תופסת הוא כנראה הגדול בעולם.
אני אוהב לחיות במקום שכמעט כל אחד יכול למצוא בו את הסביבה שמבינה אותו.
אני מתעודד לדעת שאין במדינה מישהו שלא סופג ממנה אי-צדק. זה נשמע טיפשי, אבל זה סוג של שיוויון, וזה היה גרוע בהרבה אם היתה קבוצת אנשים שלא היתה חולקת את הקושי של החיים פה.

ובמיוחד אני אוהב לחיות במדינה שיודעת שלא משנה מה עבר עליה, ולא משנה עם מה היא צריכה להתמודד, היא תעשה את זה באופן ההומני ביותר האפשרי. כי אנחנו יודעים שגם במצבים קשים אין תירוץ המאפשר אובדן צלם אנוש.
ומתוך התפיסה הזו נובע המאבק שלי! מתוך הרצון לשמר את התפיסה הזו, שאני מאמין שמהווה חלק מהותי ממי שאנחנו ואסור לנו לאבד את זה.
ומי שטוען שבגלל זה אני לא ציוני, מצידי שילך להשתגל!

*עוד מילה על ציונות:
אדם חרדי פעם הסביר לי שבלי לשרת בצבא ובלי לעבוד הוא עדיין ציוני יותר ממני, הוא אמר לי שהוא משאיר אצלו בבית קיר לא מסויד. אחר כך הוא הסביר למה זה אומר שהוא יותר ציוני, אבל אני לא הצלחתי להבין. מישהו מכיר את התופעה? זה משהו מההלכה?
הנקודה שלי היא שהגדרת הציונות כל כך לא יציבה, שאנשים בעלי השקפת עולם מנוגדת לחלוטין יכולים שניהם להחיל אותה על עצמם.

מדינה יהודית או דמוקרטית?
דיון על מונחים

Monday, January 17th, 2011

מסתמן שהמאבק העיקרי בקרב הציבור כיום נוגע לשאלה, האם ישראל צריכה להגמיש את עקרונותיה הדמוקרטיים בשביל לשמור על ציביונה היהודי, או להפך – להגמיש את עקרונותיה היהודיים בשביל לשמור על ציביונה הדמוקרטי.

הבעיה במילים שמשתמשים בהם כנשק, כמו “יהודי”, “דמוקרטי”, “ציוני”, “הומני” וכדומה – הוא שהן הופכות להגדרות חסרות תוכן אך מלאות ברגשות עזים.

הסכמה על המינוחים הבסיסיים חיונית לכל ניסיון של תקשורת, לכן אנסה להביא הגדרה של מושגים כפי שאני תופס אותם

נתחיל במדינה יהודית. זה נראה כמו מונח מובן מאליו. ובכל זאת, המאבק המשותף לש”ס, ולישראל ביתנו לשמר את ציביונה היהודי של ישראל – יתגלה במהרה כמאבק שרב השונה בו על הדומה ברגע שההתעסקות תהיה במימוש הנושא, במקום במאבק בגורמים המתנגדים לו. השאלה מי הוא יהודי היא שאלה שהצדיקה ערך גדול מאוד אבל רחוק מממצה בויקיפדיה.

השאלה מה היא דמוקרטיה היא שאלה קשה אף יותר.
כשאנשים זועקים שדבר שנעשה אינו דמוקרטי, למה הכוונה?
ראשית, דמוקרטיה היא לא שלטון העם – באופן מעשי העם לא מחליט את ההחלטות, לכל היותר נציגי העם מחליטים את ההחלטות ולעם יש רק כלים להשפיע.
דמוקרטיה היא לא מערכת בחירות – ע”ע דמוקרטיה טוטליטרית.

אם ננסה לדבר על העקרונות השונים הבאים לידי ביטוי כפי שלומדים בשיעור אזרחות:
עקרון הכרעת הרוב, עקרון זכויות אדם, עקרון שלטון החוק ועקרון הגבלת השלטון.
מהר מאוד נגיע לשום מקום. העקרונות האלו מספיק גמישים ומספיק נוגדים כדי שניתן יהיה להצדיק כל פעולה כנובעת מטעמים דמוקרטיים.

אני אאמץ ניסוח זהיר שמצאתי בויקיפדיה:

נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט באמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפיני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפיני הדמוקרטיה.

המעוניינים מוזמנים לקרוא גם על: דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה ליברלית, וסוציאל דמוקרטיה

התקרנפות
הביטוי לקוח ממחזה בשם “קרנפים”, במחזה מתואר תהליך שבו אנשים מתקרנפים. התהליך מוצג באור שלילי – הקרנפים הם אלימים וחסרי יכולת חשיבה עצמית, וחשיבות מוקדשת לכך שאנשים מתקרנפים מבחירה.
כלומר התקרנפות מדברת על אנשים המוותרים מרצונם על החשיבה העצמית, על מנת להיטמע בחברה הכוחנית.
הביטוי נהיה שגור בארץ בעיקר על ידי נציגי השמאל שהאשימו נציגי שמאל אחרים בהצטרפות לעמדה הימנית המקובלת מטעמים של לחץ חברתי.
לאחרונה “התקרנפות” עוברת אבולוציה, ומסתבר שאם אתה נמנה בקואליציה ובוחר בעמדת מיעוט – גם זו התקרנפות. מעניין לראות את ליברמן מפעיל לחץ חברתי על שותפיו ובוחר באותו הביטוי בדיוק שנועד לגנות את התופעה.
ליברמן מתקשה להבין כיצד ייתכן שאנשים המשויכים למפלגה ימנית, יביעו דעה משותפת עם מפלגות השמאל, ובפרט דעה שאליה שותפים, השם ישמור – ערבים.
ליברמן מבטיח בפליאתו זו לציבור בוחריו שהוא יעשה ככל יכולתו כדי למנוע מאותם אנשים המביעים עמדה שאינה ציונית דיה להמשיך בפעולתם זו, כמו גם להביא את הכנסת למצב בו לא תינתן אפשרות להיות חלק ממנה אם לא עומדים בקרטריוני המוסר הדרושים.
(כן, חרגתי מניסיוני להשאר על תחום ההגדרות וגלשתי לתחום הדעות, אבל מותר לי – זה הבלוג שלי)

לסיום אדבר על פשיזם
גורמים מהשמאל אוהבים להאשים את הימין בפשיזם, וגם מילה זו התמלאה ברגשות שליליים והתרוקנה ממשמעות.
ניתן (לדעתי באותה מידה של נכונות) להאשים את הקיבוצים בקומוניזם. גם מילה זו רכשה משקל שלילי, במיוחד בקרב אמריקאים, אך אני חושב שאפשר בהחלט להגיד שהקיבוצים חולקים אידאלים קומוניסטיים רבים. זה לא הופך אותם לדבר רע, להפך – בכל גישה אידאולוגית קיימים עקרונות חיוביים. השאלה היא איך הם באים לידי מימוש ומה עושים איתם.
פשיזם מדבר על הרמוניה חברתית ועל המדינה כעל ערך עליון.
כשמציגים את הדברים כך, ניתן לראות כי קיים מן המשותף בין פשיזם לבין דעות מקובלות בימין החילוני (הימין הדתי כמובן שם את הדת כערך עליון)
אבל חשוב להבהיר – הימין הנוכחי הוא לא ולעולם לא יתאים למונח הפשיזם הטהור, בגלל בעיה טכנית חשובה:
הפשיזם מקבל לשורותיו את כל התושבים המביעים רצון להצטרף, בעוד הימין מבהיר באופן ברור ומוחלט כי יש קו הפרדה בין מי שרשאי להצטרף ומי שלא, רק צאצאים לגזע היהודי רצויים במדינה.
כל עוד לא קיים מושג המאחד את המושגים המתנגשים פשיזם וגזענות, השימוש בהם לקוי.