Posts Tagged ‘Thoughts’

פוביית איש המראה

Wednesday, January 4th, 2012

איש המראה הוא קונספט שפיתחתי בתור ילד. הייתי נעמד מול המראה, ומדמיין שבעצם היא חלון לעולם מקביל, כשהדבר היחיד שעוצר אותי מלבקר בו הוא איש המראה שמנסה גם הוא להגיע לעולם שלנו. המטרות שלנו אינן מנוגדות, כל אחד מאיתנו רוצה להחליף עולם, אבל האסטרטגיה שלנו מונעת מאיתנו להגשים את זה. הייתי מנהל דיאלוגים ארוכים עם איש המראה (שהיה מדבר בדיוק באותו הזמן ואומר בדיוק אותם הדברים), ניסיתי לשכנע אותו שננוע סביב ציר משותף בכיוון השעון, ואף שהוא קיבל את הרעיון, בעולם המראה שעונים מסתובבים לכיוון ההפוך. ניסינו לקבוע את כיוון התנועה על פי הטלת מטבע, אומנם המטבע יצא זהה בשתי ההטלות, אבל תנועה ימינה בעולם הראי היא תנועה שמאלה בעולם האמיתי*. אם מישהו מסוגל לחשוב על אסטרטגיה מוצלחת לעבור את איש המראה (בהנחה שהוא בעל מודעות, ושפה הנגזרת מתכונות עולם המראה), אנא שתפו עימי ואמשיך את החיים עם פחד מטופש אחד פחות.

אבל איש המראה בפני עצמו אינו מספיק בשביל ליצור פוביה, הוא הרי לא מסוגל לבוא ולתקוף אותי בשנתי, הוא ישן בזמן הזה. ופה אנחנו מגיעים לרלוונטיות למציאות:
במדעי המחשב אנו לומדים על סוכנים, מכונות אשר רוצות לבצע מטלות מסויימות. לפעמים הן עשויות להתקל בסוכנים נוספים, אשר מונעים מהן לבצע את המטלות שלהן (איש המראה הוא דוגמא לסוכן תוקע כזה, אך ישנם עוד). יש אסטרטגיות שונות להתמודד עם המצב, אבל תמיד קיים הסיכוי של כישלון להתמודד איתו, הסיכוי להשאר תקוע לנצח. וכמה שנתאמץ להקטין את הסיכוי, המנוול הקטן יישאר שם, ופרדוקס יומולדת** הופך אותו לאויב אמיתי.

האם גם לכם קרה פעם מקרה כזה: בדרככם ממקום אחד למשנהו, נעמד מולכם אדם אשר הלך בכיוון ההפוך, כאשר פניתם ימינה, גם הוא זז לאותו הכיוון, ושוב כאשר פניתם שמאלה, ורק בסוף באורח נס מצאתם את עצמכם אחד מעבר לשני והמשכתם בדרככם?
לצערי לי זה קרה, ויותר מפעם אחת. כאשר אני מודע למצב – התופעה הזו מכניסה אותי להיסטריה, שמא הפעם פגשתי באיש המראה (או אדם בעל אסטרטגיה תוקעת אחרת), ומעתה ועד יום מותי לא אוכל להתקדם מהנקודה שבה אני נמצא? הסיטואציה כנראה תהפוך לאלימה…

היום, בעודי הולך במסדרון רחב במיוחד וריק במיוחד באוניברסיטה, התקדמה מולי אישה מבוגרת. לא היה ספק בעניין – מכל המסלולים שהיא יכלה לבחור, היא בחרה ללכת הישר מולי, ובמהירות גבוהה. הבנתי שלא מדובר במקריות, ונקטתי באסטרטגיה הקבועה שלי – לקפוא באימה ולחכות לפתרון של הצד השני. והאישה? נעמדה מולי, והסתכלה עלי במבט שדורש שאני אזוז. עמדתי בחוסר אונים. באמת? היא באה, ולמרות שעצרתי זמן סביר לפני שהיא הגיעה אלי, ולמרות שלא חסר מקום, היא בחרה לעמוד מולי ולחכות? האם זהו הסוף? בחינה של הסיטואציה חשפה בפני נתון נוסף ששכחתי ממנו – המסדרון היה מרוצף כולו במרצפות חומות קטנות, פרט לקו אחד של מרצפות לבנות גדולות, הקו עליו צעדנו. אם כך, היא בחרה כמוני ללכת על קו המרצפות הלבנות ואני עמדתי בדרכה. כאשר הבנתי את הסיטואציה ואת דרישתה המחוצפת שאפנה לה את שביל הלבנים הלבנות, תחושת האימה הוחלפה במוכנות לקרב, אני לא הולך לוותר כל כך בקלות על הדרך שבה בחרתי. כעבור זמן מה, היא הבינה שהקרב אבוד, עקפה אותי והמשיכה בדרכה. נשמתי לרווחה, זה עלול היה להסתיים רע!

* באמת שניסיתי שפע של פתרונות. משחקים בלייזר ואלומות אור בשביל להבדיל ביננו, התחמקויות מהירות, אפילו משפטים כמו: “מי שבעולם שלו שמאלה זה שמאלה יזוז שמאלה ומי שבעולם שלו שמאלה זה ימינה יזוז ימינה”, לא פותרים קונספטואלית את הבעיה.
** פרדוקס יומולדת במקרה הזה, מתייחס להסתכלות על הבעיה של שני סוכנים תוקע ונתקע שנתקלים זה בזה בעולם, להבדיל מההסתכלות על הסיכוי שסוכן ספציפי יתקע.

נמאס מהחום רוצים ירוק!

Thursday, May 20th, 2010


יובש כבד תקף את הארץ.

למה אנחנו חייבים לסבול את זה?
למה הקיץ מגיע כל כך מוקדם ועוזב כל כך מאוחר?

תנו לנו להספיק להנות קצת מהירוק לפני שהכל מתייבש סביבנו.

אוף, כל כך חם עכשיו, וזה עוד בירושלים.
וזה לא שאני חסיד של קור, אבל היחס פשוט לא פרופורציונלי.
למה אי אפשר להשאר באמצע?

אסיים בברכת שיהיה לנו ירוק כל השנה!

הבלוג של עידו

Friday, April 23rd, 2010

המחשבה לקרוא לבלוג שלי: “הבלוג של עידו” ננטשה מאוד מהר לאחר שחיפוש מהיר העלה את התוצאות הבאות

עידו קינן, אוהב לקרוא, לכתוב, לבשל ולאכול. מגדל שני חתולים, פלוטו ונאסא.
http://www.room404.net

עידו בנבנישתי, בן 27 עובד כשליח הסוכנות היהודית לתנועת הנוער הציונית יהודה הצעיר בניו יורק
http://ido165.blogli.co.il

הבלוג הבא הוא בעיקר על קוד פתוח, תוכנה וגם קצת על מוזיקה.
http://idkn.wordpress.com

עידו סלע, עבד בחברת סטארט אפ כסמנכ”ל שיווק, בחברת ריטליקס כמנהל אופרציה עם לקוחות ענק בעולם כדוגמת IKEA ו- Petro China.
http://www.idosela.co.il

Homo Sapiens-Sapiens from the Alpha kind.
http://idoportal.blogspot.com

security and network architect for Microsoft working in what we call an “evangelism” role.
http://www.dubrawsky.org

lots of challenges come with lots of narrow paths to cross.
http://greenido.wordpress.com

http://i.start.co.il/blogs/idoblog1/default.aspx
http://www.ido4x4.co.il

אני נמצא בסביבה מעניינת

סלבריטי ליום אחד

Monday, January 18th, 2010

באופן לא צפוי הייתה הצלחה אדירה לסרטון שערכתי בפוסט הקודם
הסרטון עבר בין סטודנטים כמו אש בשדה קוצים.
ראיתי את מספר המבקרים בוידאו מכפיל ומשלש את כמות כלל הכניסות לסרטים שלי עד עכשיו.
אנשים באוניברסיטה פנו ואמרו לי כמה הסרטון טוב.
וביו טיוב קיבלתי מדליה:

Screen shot 2010-01-18 at 3.02.46 PM.png

אבל זהו, זה נגמר. קצב הכניסות ירד, המדליה נלקחה ואני שבתי לאנונימיות באותה פתאומיות בה יצאתי ממנה.

עכשיו אני כל הזמן עסוק בלחשוב איך לשחזר את ההצלחה שקרתה במקרה.
לעשות סרטון נוסף?
על נושאי אוניברסיטה?
לשחק בו בעצמי?
לעשות אותו באנגלית כדי להגדיל את פוטנציאל הכניסות?
מה עוד לא עשו ביו-טיוב?
לצלם את עצמי תוקע עוגת קצפת לפרופסור בזמן שאני לובש בגדי ליצן?

הפרסום עלה לי לראש וזה ממכר. פתאום נזכרתי איך הבטחתי לעצמי לשלב בין הצד האומנותי לחשיבתי בזמן הלימודים.
האמת המרה היא שכנראה עברתי את שיא הפרסום שלי ולא אשוב לשם עוד.
ראיתי הרבה מקרים של משתמשי יו-טיוב בעלי הצלחה יחידה כמוני.

טוב, אבל אין מה לעשות, נהנתי ממה שהיה ואני צריך להשלים עם זה שזהו, אין לי ברירה אלא להקריב את שארית חיי בניסיונות נואשים לשחזר את ההצלחה.
תודה לכל מי שצפה בסרטון.

מצאתי!

Wednesday, July 8th, 2009

כבר יותר משנתיים שאני מצוי במרדף אחר משמעות החיים, אבל לאחרונה המרדף הגיע לסיומו, מצאתי את משמעות החיים.

RainbowEricRolphsmall.jpg

כמובן שבוודאי אתם חושבים כפי שחשבתי אני תחילה, שכל מה שיש לעשות בכדי למצוא את משמעות החיים, הוא לחפש בגוגל. הבעיה היא שמגיעים (פה עדיין אין הפתעה) לויקיפדיה:
משמעות_החיים
שם מקדימה את פנינו הודעה המבהירה שיש לשכתב את הערך משום שייתכן והוא מכיל טעויות. אם כך, אפילו ידידיינו בעלי התשובות, לא ידעו מה לומר.

ברגע של רצינות, אני מאמין שלכל אדם משמעות שונה לחיים, ואני מרגיש שמצאתי את שלי ואנסה לחלוק עמכם.
בשבילי, כאשר מדברים על משמעות החיים, ישנן שתי שאלות עיקריות שיש להשיב עליהן: למה חיים? למה מתים?

אתחיל באחרונה.
התפיסה שלי אומרת שמוות אינו תופעה מיקרית. בין אם נוצרנו על ידי יישות תבונית ובין אם על ידי תהליך, לא היה הכרח שנברא באופן מתכלה.
והסיבות להבנתי הן אלו:
מוטיבציה – אם היה לנו זמן בלתי מוגבל, היתה לנו בעית מוטיבציה לנצל את העכשיו, ככל הנראה היו לנו פחות השגים. אם מסתכלים על המובן האבולציוני, אולי גזעים מתכלים התקדמו מהר יותר מגזעים בעלי עמידות חריגה.
התחדשות – הגזע משפר את עצמו על ידי החלפת הישן בחדש. עלינו להיות מודעים לכך שיבוא יום ובו דעותינו יהיו מיושנות והניסיון שצברנו ואינו בהכרח עומד במבחן המציאות החדשה יהפוך אותנו לנטל על החברה המודרנית.
ולבסוף, העברת האחריות – בתור גזע תבוני מוטלת עלינו אחריות. אנחנו נלחמים להבטיח את עתידנו, נלחמים להבטיח את עתיד ילדנו ונלחמים להבטיח את עתיד עולמנו. זו מלחמה קשה ומתסכלת, ולמעשה אינה מתגמלת משום שלעולם לא נגיע למצב שבו נוכל לנוח על זרי הדפנה בידיעה שעשינו את כל שהיה לעשות ועכשיו הכל פתור (או שלא). רק שבעצם כן נגיע למצב הזה, וזהו המוות. היום שבו אנחנו אומרים לדור הבא: “זהו, אנחנו עשינו כל שביכולתנו, עכשיו תורכם”. אם היינו חיים לנצח, היינו משתגעים מהתסכול של המאבק הבלתי נגמר של החיים. מוות הוא המנוחה שכל אדם שחי את חייו וניצל אותם במלואם צריך לייחל לו, הורדת העול, השקט הנפשי הסופי.

נקודה נוספת בנוגע לכיליון – אני מאמין באפשרות סבירה שכל החיים המוכרים יגיעו לקיצם, אפשרות שנראתה לי מרתיעה, אך עכשיו אני מבין אותה יותר. שוב – בלעדיה לא היתה מוטיבציה לחיים להתפתח ולהשתפר. וכמו כן, אחרי שכולנו נאבק על הישרדות, נפתור מגיפות המוניות, ניישב כוכבים חדשים, נחפש מקורות אנרגיה חלופיים והכל, יגיע יום בו המאבק יהיה נטל כבד מדי. יום בו כולנו, כל הייצורים החיים, נרגיש ש-די, נתנו את כל שהיה לנו לתת, והחיים יגמרו. בעיני יש נחמה בידיעה שאולי יום אחד האחריות ליקום לא תהיה מוטלת עוד עלינו – החיים.

ועכשיו לחלק השני של התעלומה: אם השלמתי עם מותי, ואפילו עם מות האנושות כולה, מה גורם לי להמשיך לגרור את עצמי הלאה? למה אני טורח להאבק את מאבק החיים?
והתשובה בשלוש מילים – כי זה מה יש!
ובקצת יותר מילים: אנחנו לא יודעים מה קורה אחרי המוות, או אם קורה משהו אחרי המוות. אנחנו יודעים שעכשיו אנחנו חיים, זה מה שיש לנו ואנחנו יכולים לעשות אם זה את הכי טוב שאנחנו יכולים לנו ולאלו שסביבנו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים שקיים הוא מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו חווים, אנחנו יוצקים את המשמעות לחיים של עצמנו.

ועכשיו מה? לאחר שעניתי לעצמי על התעלומות הגדולות של הקיום. אחרי מה אני ארדוף עכשיו? לחיות את החיים במיטבם?
האם עלי לשנות את נושא הבלוג (שהרי היה מאוד מורגש ודומיננטי לאורך השנים)? אולי עלי לסגור אותו בכלל?
ימים יגידו.

מאחל לכם חיים טובים ומלאי משמעות!