Posts Tagged ‘Israel’

פוסט: ציונות

Thursday, March 3rd, 2011

הזכרתי כבר שיש מושגים בשפה שרוכשים עוצמה אדירה, אבל מאבדים את המשמעות שלהם.
עוד מילה כזו היא ציונות.
המילה הזו כל כך טעונה, וכל כך נתונה לפרשנויות, שאני פשוט לא הולך להכנס לזה.

אבל אני הולך להגדיר ארבעה מושגים שנובעים ממנה:
אנטי ציונות
פוסט ציונות
המהפכה הציונית השניה
התפיסה הציונית האישית שלי

נתחיל באנטי-ציונות:
קודם כל: אני מדבר על תפיסה אנטי-ציונית יהודית, גורמים שאינם יהודים ומתנגדים לציונות או לציונים הם נושא אחר.
המושג אנטי-ציונות הוא המושג הוותיק ברביעיה, הוא וותיק כמו מושג הציונות עצמו.
אנטי ציונות מדברת על כך שעצם היותנו יהודים, לא צריך לבוא על חשבון נאמנות לערכים אחרים.
למשל לאומיות במדינה בה אתה חי ונאמנות לה.
או למשל תפיסה חברתית סוציאליסטית.
דוגמא:
אם מישהו אומר – “אני מצפה מהערבים להיות נאמנים למדינה ולסמליה בלי קשר ללאום שלהם, ואני מצפה מיהודים באנגליה להיות נאמנים למדינה ולסמליה באותה מידה.”
אז הוא מביע עמדה אנטי-ציונית.
בגלל מורכבותה של המילה “ציונות”, למרבה האירוניה, אנטי-ציונות אינה עומדת בסתירה לציונות.

פוסט ציונות:
“ציונות” אוגרת בתוכה המון תחושות ורגשות כלפי המדינה, תחושות שהיו משמעותיות בהקמתה ובעיצובה. כיום “ציונות” לא מספקת קווים מנחים להתמודדות עם המציאות, ועם זה מנסה מושג הפוסט-ציונות להתמודד.
הפוסט ציוני לוקח מסרים ציוניים ושואל, איך מתמודדים איתם במציאות של היום?
האם יהדות ודמוקרטיה הולכות יד ביד? איך עושים את זה?
האם ישראל מגשימה את המטרה של מקלט ליהודים? האם יש אלטרנטיבה?
כיצד יש לפעול בכדי להגן על מי שהינו יהודי?
כיצד “ציונות” רלוונטית כיום? מה המחיר שהיא עולה ומתי הוא שווה את זה?
האם ישראל פעלה באופן נכון במלחמותיה? האם ישראל פועלת נכון ביחסים הבין לאומיים כיום?
וכדומה

שימו לב: הזרם הפוסט-ציוני לא נותן תשובות, מדובר על העלאת שאלות משמעותיות והתמודדות איתן!
כל מי שמנסה לתת מענה הולם לשאלות האלו, הוא פוסט ציוני, לא משנה איזו תשובה הוא נותן.

* פוסט-ציונות תפסה כותרות כאשר אנשים המגדירים עצמם כפוסט-ציונים קראו לחרם על ישראל, אך אין זו אמירה המייצגת את העמדה הפוסט ציונית.

המהפכה הציונית השניה:
אם תרצו היא תנועה שהחמירה את הבלבול הקיים גם ככה בין המושגים.
מבחינתה, אנטי-ציונות, פוסט-ציונות ואנטישמיות הם מושגים שקולים.
היא מתנגדת לשלושתם ומבטלת את הלגיטימיות של שלושתם, תוך שימוש ברטוריקה שמטרתה לעורר רגשות ולמנוע דיון ענייני.
למשל, אם הם היו קוראים את הטענה שלי, הם היו עשויים לטעון שמדברי אני לא מתנגד לאנטישמיות (שזו כמובן שטות גמורה)

אז מה היא “המהפכה הציונית השניה” אליה שואפים אנשי התנועה המדוברת?
אנשי התנועה זוכרים בנוסטלגיה (או מכירים סיפורים רומנטיים על) תקופה אחרת, תקופה שבה הכל היה פשוט יותר.
היו לנו גיבורים, היתה לנו אחדות, היו לנו אידאלים. היינו הטובים, וכל מי שהתנגד לכך שנקים מדינה היה הרע.
לא משנה אם זה באמת היה כך או לא, זה עדיין מצב שאנשים שואפים אליו.
אפילו אני נפלתי למלכודת הזו תקופה מסויימת. ההבטחה לחזור לאידאלים הפשוטים קורצת במיוחד לאור המצב המסובך שלפעמים מרגיש ללא מוצא שאנו נמצאים בו. אבל זו הבטחה שלא אוחזת במציאות המורכבת.
מדינות העולם שמעבירות עלינו ביקורת, חרדים, אזרחים שאינם יהודים, תושבים ארעיים, עובדים זרים, פליטים, וכו – הם לא אויבים שלנו.
ואפילו אלו שהם כן אויבים שלנו, הם לא הרוע המוחלט.
אין אידאלים שיכולים לאחד את כל עם ישראל, וצריך למצוא איך לחיות באופן הטוב ביותר עם השונות הקיימת.

אבל אתם יודעים מה?
אנחנו כן צריכים גיבורים.
בכל קצוות הקשת הפוליטית, אני לא מכיר “ענקים”.
אנשים שמונעים על ידי ערכים ואידאלים ואפשר ללכת בעקבותם.
אנשים שמבטיחים ועושים, אנשים שאיכפת להם, מודל לחיקוי.
הלוואי שהיו לי אנשים כאלו ללכת בעקבותם, אבל אפילו שיהיו כאלו בכללי (עם גישה שונה משלי) זה מספיק טוב.
כי כשאין גיבורים – יש הבטחות. אם אין מודל חיובי ללכת אחריו, ההמונים ילכו בעקבות מי שיבטיח להם חיים טובים ופשוטים, זה לא יוביל לטוב.

התפיסה הציונית האישית שלי:
מאחר ונגעתי בשאלות על ציונות, אני באופן בלתי נמנע פוסט-ציוני.
אני טוען שאני במקביל גם ציוני, אבל בגלל שזו מילה בעלת פנים רבות*, אסתכל על צד רדוד מאוד שלה, מה היא אומרת בשבילי:
אני אוהב את הגיאוגרפיה שלי – אני נהנה לטייל בארץ ואוהב את הנופים השונים.
אני אוהב את המארג התוסס של תרבויות סביבי, אומנם יש בעולם מקומות מגוונים יותר, אבל אצלנו אני חושב שהמעורבות בחיי הסובבים אותנו חריגה. מה שיוצר באופן מתמיד שאלות שצריך להתמודד איתן, ולחשוב זה טוב.
אני אוהב יצירה ישראלית ובפרט שירים וספרים.
אני אוהב לחיות במדינה שהיחס בין הגודל שלה לבין הכותרות שהיא תופסת הוא כנראה הגדול בעולם.
אני אוהב לחיות במקום שכמעט כל אחד יכול למצוא בו את הסביבה שמבינה אותו.
אני מתעודד לדעת שאין במדינה מישהו שלא סופג ממנה אי-צדק. זה נשמע טיפשי, אבל זה סוג של שיוויון, וזה היה גרוע בהרבה אם היתה קבוצת אנשים שלא היתה חולקת את הקושי של החיים פה.

ובמיוחד אני אוהב לחיות במדינה שיודעת שלא משנה מה עבר עליה, ולא משנה עם מה היא צריכה להתמודד, היא תעשה את זה באופן ההומני ביותר האפשרי. כי אנחנו יודעים שגם במצבים קשים אין תירוץ המאפשר אובדן צלם אנוש.
ומתוך התפיסה הזו נובע המאבק שלי! מתוך הרצון לשמר את התפיסה הזו, שאני מאמין שמהווה חלק מהותי ממי שאנחנו ואסור לנו לאבד את זה.
ומי שטוען שבגלל זה אני לא ציוני, מצידי שילך להשתגל!

*עוד מילה על ציונות:
אדם חרדי פעם הסביר לי שבלי לשרת בצבא ובלי לעבוד הוא עדיין ציוני יותר ממני, הוא אמר לי שהוא משאיר אצלו בבית קיר לא מסויד. אחר כך הוא הסביר למה זה אומר שהוא יותר ציוני, אבל אני לא הצלחתי להבין. מישהו מכיר את התופעה? זה משהו מההלכה?
הנקודה שלי היא שהגדרת הציונות כל כך לא יציבה, שאנשים בעלי השקפת עולם מנוגדת לחלוטין יכולים שניהם להחיל אותה על עצמם.

אוהבים לשנוא

Saturday, February 19th, 2011

שנאה מולידה דברים רעים, לא משנה מאיפה ולמה היא מגיעה.
השנאה היא לא חדשה, אך לאחרונה אני נתקל בה באופן שמרגיש לי מוגזם.

אומנם נכון, יש לנו במדינה אזרחים עם עולם ערכים שונה משלנו, שקשה לא לשנוא אותם.
הם שונים מאיתנו.
אנחנו כל הזמן שומעים על מקרי אלימות מצדם.
וקיים הפחד הלגיטימי של השתלטות עוינת מצדם, שכן חלקם היחסי באוכלוסיה הולך וגדל.
יותר מדי פעמים שמענו אותם קוראים לנו לעזוב את המדינה.

יש הרבה שאלות שקשה לי לענות עליהם.
למה שנתייחס לדרישות שלהם כלגיטימיות כשהם בברור מאיימים על הקיום שלנו, והרבה מהם שונאים אותנו?
איך מתגברים על התחושה “המתנשאת” שהתרבות שלהם היא פרמיטיבית ונחותה?

לפעמים אני מרגיש שצריך לקבוע חוקים במדינה שיגבילו את ההשפעה שלהם על הדמוקרטיה.
אבל בסופו של דבר זה לא בסדר.
גם אם אנחנו מרגישים שהימין “השתגע”, שהם הולכים להביא שלטון טוטליטרי ושהם שונאים אותנו, צריך לזכור שהדעות שלהם עדיין לגיטימיות, שזכויות אדם הוא משהו שגם ימניים זכאים לו, בלי קשר לאופן ההתנהלות שלהם.

אפילו אם הם ימשיכו לבחור (לפחות לפי ראות עיננו) ללכת בדרך השנאה, זה לא נותן לנו את הלגיטימציה לבחור באותה הדרך.
כי שנאה מביאה רק לדברים רעים. כאב זה כאב ונזק זה נזק. אלו דברים שיש להמנע מהם.

אני קורא לכל חברי השמאלנים שמרגישים קשיים גדולים בתקופה האחרונה, לגייס את כל האהבה שהם יכולים – דווקא כלפי אותם ימניים, דווקא עכשיו כשהמצב כל כך מתוח ביננו. אולי אנחנו נצליח לעצור את ההדרדרות ולאחות את הקרעים בארץ. אני שומע כל הזמן אמירות שאין עם מי לדבר בצד השני, אבל אנחנו מכירים אותם, חיים איתם – הם לא אנשים רעים, רק שונים.

המצב קשה, אבל עוד לא איבדתי תקווה לשינוי.

הבהרה:
לא לכל מילה שכתבתי פה באמת התכוונתי, אני לא חושב שמישהו באמת רוצה לשלול מהימין זכויות אדם.
אני מקווה שכולנו מסכימים ששלילת זכויות אדם היא דבר שלילי לא משנה במי מדובר.
היו לי כמה נקודות שהתכוונתי להעביר בפוסט הזה, מתברר שלא כולן עברו כפי שרציתי, לא נורא, לא אתקן אותו – צריך לדעת מתי לעזוב את מה שהיה ולהמשיך הלאה.

מדינה יהודית או דמוקרטית?
דיון על מונחים

Monday, January 17th, 2011

מסתמן שהמאבק העיקרי בקרב הציבור כיום נוגע לשאלה, האם ישראל צריכה להגמיש את עקרונותיה הדמוקרטיים בשביל לשמור על ציביונה היהודי, או להפך – להגמיש את עקרונותיה היהודיים בשביל לשמור על ציביונה הדמוקרטי.

הבעיה במילים שמשתמשים בהם כנשק, כמו “יהודי”, “דמוקרטי”, “ציוני”, “הומני” וכדומה – הוא שהן הופכות להגדרות חסרות תוכן אך מלאות ברגשות עזים.

הסכמה על המינוחים הבסיסיים חיונית לכל ניסיון של תקשורת, לכן אנסה להביא הגדרה של מושגים כפי שאני תופס אותם

נתחיל במדינה יהודית. זה נראה כמו מונח מובן מאליו. ובכל זאת, המאבק המשותף לש”ס, ולישראל ביתנו לשמר את ציביונה היהודי של ישראל – יתגלה במהרה כמאבק שרב השונה בו על הדומה ברגע שההתעסקות תהיה במימוש הנושא, במקום במאבק בגורמים המתנגדים לו. השאלה מי הוא יהודי היא שאלה שהצדיקה ערך גדול מאוד אבל רחוק מממצה בויקיפדיה.

השאלה מה היא דמוקרטיה היא שאלה קשה אף יותר.
כשאנשים זועקים שדבר שנעשה אינו דמוקרטי, למה הכוונה?
ראשית, דמוקרטיה היא לא שלטון העם – באופן מעשי העם לא מחליט את ההחלטות, לכל היותר נציגי העם מחליטים את ההחלטות ולעם יש רק כלים להשפיע.
דמוקרטיה היא לא מערכת בחירות – ע”ע דמוקרטיה טוטליטרית.

אם ננסה לדבר על העקרונות השונים הבאים לידי ביטוי כפי שלומדים בשיעור אזרחות:
עקרון הכרעת הרוב, עקרון זכויות אדם, עקרון שלטון החוק ועקרון הגבלת השלטון.
מהר מאוד נגיע לשום מקום. העקרונות האלו מספיק גמישים ומספיק נוגדים כדי שניתן יהיה להצדיק כל פעולה כנובעת מטעמים דמוקרטיים.

אני אאמץ ניסוח זהיר שמצאתי בויקיפדיה:

נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט באמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפיני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפיני הדמוקרטיה.

המעוניינים מוזמנים לקרוא גם על: דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה ליברלית, וסוציאל דמוקרטיה

התקרנפות
הביטוי לקוח ממחזה בשם “קרנפים”, במחזה מתואר תהליך שבו אנשים מתקרנפים. התהליך מוצג באור שלילי – הקרנפים הם אלימים וחסרי יכולת חשיבה עצמית, וחשיבות מוקדשת לכך שאנשים מתקרנפים מבחירה.
כלומר התקרנפות מדברת על אנשים המוותרים מרצונם על החשיבה העצמית, על מנת להיטמע בחברה הכוחנית.
הביטוי נהיה שגור בארץ בעיקר על ידי נציגי השמאל שהאשימו נציגי שמאל אחרים בהצטרפות לעמדה הימנית המקובלת מטעמים של לחץ חברתי.
לאחרונה “התקרנפות” עוברת אבולוציה, ומסתבר שאם אתה נמנה בקואליציה ובוחר בעמדת מיעוט – גם זו התקרנפות. מעניין לראות את ליברמן מפעיל לחץ חברתי על שותפיו ובוחר באותו הביטוי בדיוק שנועד לגנות את התופעה.
ליברמן מתקשה להבין כיצד ייתכן שאנשים המשויכים למפלגה ימנית, יביעו דעה משותפת עם מפלגות השמאל, ובפרט דעה שאליה שותפים, השם ישמור – ערבים.
ליברמן מבטיח בפליאתו זו לציבור בוחריו שהוא יעשה ככל יכולתו כדי למנוע מאותם אנשים המביעים עמדה שאינה ציונית דיה להמשיך בפעולתם זו, כמו גם להביא את הכנסת למצב בו לא תינתן אפשרות להיות חלק ממנה אם לא עומדים בקרטריוני המוסר הדרושים.
(כן, חרגתי מניסיוני להשאר על תחום ההגדרות וגלשתי לתחום הדעות, אבל מותר לי – זה הבלוג שלי)

לסיום אדבר על פשיזם
גורמים מהשמאל אוהבים להאשים את הימין בפשיזם, וגם מילה זו התמלאה ברגשות שליליים והתרוקנה ממשמעות.
ניתן (לדעתי באותה מידה של נכונות) להאשים את הקיבוצים בקומוניזם. גם מילה זו רכשה משקל שלילי, במיוחד בקרב אמריקאים, אך אני חושב שאפשר בהחלט להגיד שהקיבוצים חולקים אידאלים קומוניסטיים רבים. זה לא הופך אותם לדבר רע, להפך – בכל גישה אידאולוגית קיימים עקרונות חיוביים. השאלה היא איך הם באים לידי מימוש ומה עושים איתם.
פשיזם מדבר על הרמוניה חברתית ועל המדינה כעל ערך עליון.
כשמציגים את הדברים כך, ניתן לראות כי קיים מן המשותף בין פשיזם לבין דעות מקובלות בימין החילוני (הימין הדתי כמובן שם את הדת כערך עליון)
אבל חשוב להבהיר – הימין הנוכחי הוא לא ולעולם לא יתאים למונח הפשיזם הטהור, בגלל בעיה טכנית חשובה:
הפשיזם מקבל לשורותיו את כל התושבים המביעים רצון להצטרף, בעוד הימין מבהיר באופן ברור ומוחלט כי יש קו הפרדה בין מי שרשאי להצטרף ומי שלא, רק צאצאים לגזע היהודי רצויים במדינה.
כל עוד לא קיים מושג המאחד את המושגים המתנגשים פשיזם וגזענות, השימוש בהם לקוי.

על וועדת החקירה

Wednesday, January 12th, 2011

ממשלות ישראל, לא משנה מי בשלטון, מתמחות בלמצוא אשמים לאימפוטנטיות שלהן.
נראה שהמאמץ בנושא גדול בהרבה מהמאמץ להביא שינוי אמיתי.
זה לא באמת מפתיע, כל אחד יודע שלעשות דברים זה קשה, בעוד שלהאשים אחרים זה קל.

התופעה האחרונה היא ועדת החקירה כנגד ארגונים שפועלים למען זכויות אלו שאינם יהודים, והאם ראוי לקרוא להם בני אדם היא שאלה בדיון.
טענה א: הארגונים האלו הם בוגדים שפועלים במטרה להשמיד את ישראל מבפנים.
טענה ב: וועדת החקירה נועדה להשניא את השמאל ולהציג אותם כבוגדים.
אני חושב שזו הערכה לא רעה לקולות המוצגים בנושא. כמובן שאפשר להרחיב עוד הרבה, אבל לא מבלי להשמיע טענות שכולנו שמענו מספיק.

תופעה מעט מעניינת שפוקדת את העניין – שני צדדי המפה הפוליטית כבר החליטו מה הולכת להיות התוצאה.
הימין מדבר על סגירת הארגונים הבוגדים, שהוכחת פשעיהם היא רק עניין של זמן.
השמאל מדבר על וועדה מכורה מראש שמהווה עוד צעד בקריסת הדמוקרטיה.

ואני דווקא חושב שהוועדה תצא ללא תוצאות של ממש.
ואז מה?
הימין יחזור בו ויתנצל על ההאשמות המסוכנות** שביצע כנגד אותם ארגונים?
השמאל יחזור בו ויתנצל בהאשמת הועדה כמכורה מראש?
כנראה שלא, כל אחד ימצא סיבות להתבצר בעמדותיו.

בסופו של דבר, כנראה שתוצאה כזו או אחרת של הוועדה לא תביא לשום שינוי של המציאות. בכל מקרה אנו נמצאים בצומת שבו השנאה בין הייצוגים השונים הולכת וגוברת והקרקע שעליה אנו עומדים הולכת ומתערערת.

אנקדוטה על דמוקרטיה:
הופתעתי לשלילה לגלות שפחות ממחצית חברי הכנסת השתתפו בהחלטה הזו, שתפסה כה הרבה כותרות.
בדיקה סטטיסטית מהירה באתר הכנסת מגלה שח”כ ממוצע משתתף ב22% מההצבעות.
כלומר בהצבעה ממוצעת משתתפים חמישית מהח”כים, ובהצבעה הזו השתתפו כפול מהממוצע
(אבל אין בריחה מהסטטיסטיקה, ומתגלה שבהצבעות אחרות משתתפים ח”כים ספורים בלבד)
אם מתחשבים באחוזי הצבעה, אז הצעת חוק ממוצעת מייצגת פחות משמינית מהאוכלוסיה.

אעניק אות כבוד לנסים זאב שמצליח להגיע ל83% מההצבעות! בכך באופן מעשי הקול שלו משפיע פי 4 מהח”כ הממוצע (ואין עוד ח”כ שמתקרב אליו)

לסיום, אני מעריך שההתנסחות שלי מגלה שאני מזדהה עם הצד השמאלי של המפה.
לכן גם אומר מה לדעתי נציגי השמאל בכנסת צריכים לעשות:
פשוט מאוד, צריכים להעלות הצעה לחקור את ארגוני הימין הקצוני ולוודא שאין להם מקורות אנטי דמוקרטיים או פסולים אחרים.
אני רוצה לדעת אם אותם הח”כים שאומרים כי אין פסול בוועדת החקירה על השמאל, יצביעו גם בעד וועדת חקירה על הימין.
ההגיון שלי אומר שכן, האינטואיציה שלי אומרת שלא, הדרך הנכונה להכריע בסוגיה היא על ידי ניסוי פשוט.
אם במקרה אני טועה ובאמת תעבור הקריאה לחקור את מפלגות הימין, אז לא נורא, הרי אם אין בהן שום דבר פסול אז אין להן ממה לחשוש, נכון?

* השתמשתי במושגים שעל מנת לשמש בדיון דרושה הגדרה טובה שלהם שאינה נובעת מהשיח הציבורי, בפוסט הבא שלי אשתדל לתת מענה למה היא ההגדרה שלי עבור אותם מושגים בעיתיים.
** נכון להיום, העונש על בגידה הוא הוצאה להורג, תהליך שנוצל שלא בצדק בעבר, ואולי נזכה לראות אותו מוצא לפועל בשנית.

על הטרדה מינית

Tuesday, November 30th, 2010

אני לא יודע מה הדעה שלי בנוגע לפרשת בר-לב.
אני מרגיש צער על אדם שחייו נהרסים, ואולי באופן לא פרופורציונאלי למעשים שלו.
אני שמח שנושא ההטרדה המינית עולה על סדר היום,
אני מוטרד שהוא עולה באור לא נכון.

לצורך העניין, הנה דוגמא מבין רבות אשר מציגה את נושא ההטרדה המינית בארץ באופן שיש לראות אותו:
מתוך “הכצעקתה”
תכנסו ותקראו את הסיפור הזה! זה נראה לי יותר חשוב מכל דבר שאני יכול להוסיף.

אם אתם גברים, יש סיכוי טוב שהאתר הזה יחשוף בפניכם עולם שלא ידעתם על קיומו, עולם של פחד שקיים ביננו ואנחנו לא יכולים לראות אותו. אני נרשמתי לאתר, אני מרגיש שהעדכונים האלו נותנים לי טעימה מהחוויה של הנשים סביבי.

לפעמים ראיתי את החשש של אשה לחזור הביתה לבדה כזהירות יתר, עכשיו כבר לא – החששות האלו של נשים הם דבר שמבסס את עצמו שוב ושוב.

יש לנו במדינה חוק מאוד מקיף נגד הטרדות מיניות, חוק שנותן בידי נשים כלי מאוד חזק שמפחיד גברים.
אני מבין את הסכנה שטמונה במצב כזה, אבל יש להבין את הנחיצות שלו. יש להבין שבעוד קיים כלי שמאפשר לנשים לפגוע חזק בגברים, עדיין נשים נפגעות על אמת באופן קבוע. גם אם צריך למצוא איך למזער את הנזק שהחוק עלול לגרום, הוא הכרחי ואנחנו עדיין רחוקים מלמצות אותו ואת הצעדים למען בטחון האשה.

גברים מרגישים שכבר אי אפשר להתחיל עם בחורה ברחוב, במשרד, שצריך להלחם למען האופציה לומר אמירות תמימות לנשים על יופין ואיכותן בלי לפחד מפרשנויות.
הגברים שמרגישים כך, לא מבינים איפה אנחנו חיים. כי אם היו מבינים את העוצמות של עוגמת נפש שנשים חוות – שנשים מגיעות למצב שהן צריכות לברוח מגבר, או שזר נוגע בהן בציבור בלי שאף אחד מתערב, או דברים מזעזעים אחרים שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהם, הם היו מבינים שמה שהם מבקשים נמצא בליגה אחרת. לוותר על להתחיל עם בחורות ברחוב בשביל לאפשר לנשים לחיות בבטחה זה מחיר זעום.

ואם הגעתם עד פה, אז עוד בקשה אחרונה: בפעם הבאה שתשמעו בחורה מספרת על בחור שהטריד אותה, שאמר לה משהו פוגע, שנגע בה.
כל מה שתעשו הוא להקשיב לה, להאמין לה, לתת לה סביבה חמה ובטוחה. תבינו שהחוויה שלה עשויה להיות שונה מכל מה שאתם מכירים או יכולים לתפוס.
כי הדבר הכי גרוע אחרי חוויה מהסוג הזה הוא לשמוע הסברים למה הבחור שהטריד אותך בעצם בכלל לא התכוון לרע, להרגיש שאת בטח מגזימה, או יותר גרוע – לשמוע שאת לא בסדר ואיך את היית צריכה למנוע את זה.

יש המון נקודות שבהן עברנו קפיצת דרך משמעותית בכל הנושא של פמיניזם, אבל עדיין יש המון נקודות שבהן המצב על הפנים.
אני מקווה בהזדמנות לפרט יותר על דעותי בנושא.

ואם הגעתם עד פה, ועדיין לא קראתם את הכתבה, אז הנה היא שוב.