Posts Tagged ‘Review’

Dungeon Keeper – Is it Good to be Bad?

Thursday, October 30th, 2014

Attached is the slideshow for a lecture I gave analysing the 1997 game – Dungeon Keeper:

למי איכפת מהישרדות?

Sunday, May 18th, 2008

למרות הטענה הלוגית המעניינת שלא ניתן לחיות ללא השרדות, אני חושב שהיה לנו די.
כמה אפשר להתווכח מי היה צריך לזכות, ועד כמה התוכנית מבויימת?
בכל כך הרבה מקומות שחשבתי שהם איכותיים, ואנשים שחשבתי שיש להם שכל, מצאתי את עצמי נתקל בהתייחסות מיותרת לסדרה הלא מעניינת וחסרת התכנים הזו, התאכזבתי.
אם אשמע ולו עוד פעם אחת את המילה המאוסה הישרדות, ראשי וודאי יתפוצץ.
כמה טוב שהסדרה נגמרה, כמה טוב שעכשיו (אחרי שתסתיים התקפת הוויכוחים הקרובה) יהיה לנו קצת שקט.
לפחות עד שתתחיל עונה שניה.

ובכל זאת, אציין בקצרה שנועם היה צריך לזכות.
זהו.
לא אכביר במילים.
לא אדבר על הצורך בשמירה על ערכה החינוכי של תוכנית בעלת אחוזי צפיה גבוהים, או על האמונה האישית שלי שהתנהגות טובה צריך לתגמל. שמענו די והותר את כל הטיעונים הללו ואת כל הטיעונים הנגדיים.
מה שכן, אולי הנצחון של נעמה הוא בכל זאת לטובה. אחרי הכל, היא בכל זאת איבדה אב, והיא אכן נטשה קריירה ומשפחה לפרק זמן ארוך, היא הקריבה הרבה בשביל הפרס.
ונועם לא יצא בידיים ריקות, הוא זכה באהדת הקהל, ואולי ההפסד שהכה אותו אפילו העצים את אהדת הצופה.
מעניין במיוחד לשמוע אנשים דנים על דינו של דן.
מסתבר שלמרות תוצאות ההצבעה, והעובדה שלא היה קול יחיד בעבורו, אוהדי דן רבים (שעצם קיומם מפתיע לדעתי) מאמינם שנעשה לו עוול, ש”אם רק” ופה ההמשך משתנה לפי הדובר, בסופו של דבר הוא היה מנצח.

ובאמת שאני לא רוצה להתחיל לדבר על ההפקה!
אני מניח שהשאלה היא לא האם ההפקה התערבה, אלא כמה, והאם ההתערבות מוצדקת.
שיחקו לצופה הישראלי בראש.
הידיעה שיש התערבות עליונה, ואין אפשרות לזהות את מינונה, שיגעה את כולם ללא אבחנה.
בהתעלמות אלגנטית מהעובדה הניתנת לוויכוח, שההפקה החליטה להשאיר את דן, אציין רק זאת:
אין ספק שההפקה ציפתה שהרפש שבשחקנים יבעבע מעל למעטה האנושי, וכאשר זה לא קרה, או יותר נכון, לא קרה מספיק, השתמשו ברפש האישי שלהם בשביל “לאזן” את הכוחות על ידי השחטת כל דבר יפה.
אולי זה היה צעד נכון.
אולי אם לא היו נוהגים כך, המצב על האי היה שכולם עוזרים זה לזה ושהצופה אפתי לגבי הזכיה בגלל שהוא בעד כולם. היו חייבים להכניס שנאה, יריבות וקורבנות על מנת להוסיף עניין.
אולי.
לא נראה לי, אבל אולי.
לדעתי לראות איך אנשים מסתדרים על האי הבודד היה יכול להיות מספיק מעניין גם ללא התערבות תסריטאית (התערבות עריכתית מספיקה בהחלט, ואף היא נעשתה באופן מוגזם).
גיליתי שאני לא אוהב את התסריטאים. גם בגלל חוסר האונים, כל פעם שמישהו אמר משהו היה צריך לחשוב מי אמר לו לומר זאת ולמה. אבל בעיקר בגלל חוסר הרגישות שהם הפגינו בהחלטות שלהם. גם אם הן תרמו לאחוזי הצפייה, למתח או לכל דבר אחר, אין שצריך רמה של רקבון נפשי על מנת להחליט אותן.

ומה יהיה בעונה הבאה? האם יבחרו רק אנשים מושחתים מראש, לחסוך להפקה מעט מהתערבויותיה? אני חושש שאכן נגלה אנשים יותר תחרותיים ויותר נבזיים בעונה הבאה. ואני רק מקווה שהמשתתפים יזכרו שהאיום על מקומם לא מגיע מהאנשים המוכשרים, אלא מאלו שינעצו להם סכין בגב ברגע הנכון. אני מקווה שיעיפו את התחמנים ראשונים ונראה תחרות יפה.
מקווה אבל לא מאמין.

אגב, שאלה – זה באמת צריך להיות הישרדות ולא השרדות?

די!

אם תרצו, אין זו ספרות ספקולטיבית.

Thursday, May 15th, 2008
רופאים מאריכים את ימינו
ארכיטקטים משפרים את בתינו
איכרים מספקים לנו מזון
ואפילו המתמטיקאים, שלעיתים אוהבים לראות עצמם מנותקים מהעולם הגשמי, מעניקים לנו כלים חזקים להתמודדות עם בעיות בכל תחום.

בפוסט זה, ברצוני להרהר על תפקידה של הספרות הספקולטיבית בעולמנו.
אנו מוקפים בה מכל עבר, ויכולים לצרוך אותה – ספרים, סרטים, סדרות, משחקי תפקידים ועוד.
פרסומות ועיתונות איני מכניס כספרות ספקולטיבית, ללא קשר למידת אמינותם, מאחר ואינם מתיימרים להיות כאלו.
ראשית, אציין כי ישנם רווחים רבים מחשיפה לספרות – הנאה, תרבות, השכלה ועוד.
אך ברצוני לדון באספקטים מסויימים ובעלי חשיבות רבה.
 
אנשי הספרות הספקולטיבית מתעסקים בשאלת – “מה אם?”
מה אם ליהודים הייתה מדינה? מה אם לא ישארו גברים בעולם? מה אם נוכל לחיות במאדים? מה אם נהיה שרויים תחת מתקפה גרעינית?
שאלות נוספות שמגיעות איתן הן – איך מגיעים למצב כזה?  או איך נמנעים ממצב כזה?
השאלות הללו חשובות בגלל מספר סיבות:
השראה – הן נותנות לנו לאן לשאוף. מכונות מעופפות הפכו למציאות. צוללות, מדינות ומהפכות, רבים מאלו הוצגו בספרות לפני מימושם.
ביקורת – אנחנו מזהמים את עולמנו, נוהגים באפליה לקבוצות מסויימות, לא מתחשבים במציאות סביבנו ושאר דברים. הספרות מציגה את ההתפתחות האפשרית של תסמינים שליליים ומכריחה אותנו להתמודד עם השאלה, האם אנחנו מוכנים לקחת את האחריות על מעשינו ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי לעצור את הדברים שאינם פועלים כהלכה.
תקווה – כולנו בני תמותה, בעולם שעתיד לדעוך, ביקום שיקפא (לפחות לפי מספר סברות). האם אין מה לעשות פרט לנהירה נואשת לעבר הכיליון? הספרות מציגה בפנינו את האלטרנטיבות, איך הטבע דואג לעצמו כשהמצב נהיה קשה, איך בני אדם מיישבים גלקסיות ויקומים חדשים. הרבה מהספרות הספקולטיבית נכתבת על ידי או בעזרתם של מדענים ואנשי מקצוע שאינם במקור מתחום הספרות, מה שמעניק לרעיונות קשר מבוסס למציאות וסיכוי להתממש.
חשיפה – פנייה לציבור, יצירת דעת קהל. העלאת השאלות בפני מגוון רחב של אנשים יביא לחיפוש פתרונות. עלינו לדון בשאלות אלו במעגל הולך וגדל של פתרונות ובעיות, על מנת למצוא דרכים לשפר את חיינו.

לסיום, גם אם לפעמים נדמה שהספרות הספקולטיבית אינה תורמת לחיינו כמו תחומים מעשיים יותר, יש לזכור שלחיות בלעדיה זה כמו לשחק שח בלי לקחת בחשבון את תגובת היריב – זה מעשי, אבל לא נגיע רחוק.

אתה יכול לנסות לעקור לי את הלב שוב, אבל אתה לא יכול לצפות שגם הפעם זה ייכאב!

Wednesday, February 27th, 2008

כמו שמשתמע מהכותרת, אני הולך לדבר על סרט אימה.

זהו פוסט המלצה על הסרט: dead end
(יש המון סרטים בשם הזה, אז זה האחד הזה)

הסרט התחיל כמו כל סרט אימה אחר.
קבוצה של אנשים נמצאים יחד בסביבה יומיומית, מנהלים חיים ואינטרקציה רגילים לחלוטין.
כאשר דברים לא נעימים מתרחשים מולם.
בהדרגה גם חברי הקבוצה מתחילים להתנהג באופן מוזר ולא רציונאלי.
כל אחד מהם בתורו נעלם במפתיע משאיר את הקבוצה קטנה יותר ולחוצה יותר עד שבסופו של דבר נשארתי רק אני לצפות בדברים הלא נעימים שממשיכים להתרחש על המרקע.
אחרי הסרט ניסיתי לקבץ את כולם שוב, לקבל חוות דעת על החלקים שהם ראו.
דיברנו קצת, אני מרגיש שלראות סרט אימה לא כולם יחד זו החמצה.
נהיה מאוחר ואז נפרדנו.

בסרט נתקלתי לראשונה בטלוויזיה עם אחותי. בתקציר היה כתוב: “סרט אימה. דל תקציב, אך יעיל”.
היא ואני החלטנו שחייבים לראות סרט כזה, הגענו עם ציפיות מאוד נמוכות, ויצאנו נשכרים.
החשש שלי – אולי הציפיות הנמוכות הן שהפכו את הסרט לכה מוצלח בעיני.
לכן החלטתי לראות אותו בשנית עם קבוצה של חברי.

בהתחלה כעסתי על חברי שנטשו אותי, אבל אז הבנתי: הם טבעונים כולם.
כנראה שאם אתה לא הורג חיות למחייתך, קשה לך יותר לצפות ברציחות מתרחשות.

המסקנות שלי לאחר צפייה מחודשת, למרות נטישת חברי, הן שהסרט הוא אכן סרט טוב.
אתחיל במגרעות:
הסרט מעביר מסרים נוצריים (לא מאוד צורם, בצפייה ראשונה בכלל פספסתי את זה)
סרט קצר (שעה ועשרים, אבל ממצה)
סרט אל-טבעי, להגיון אין הרבה משמעות (תתנו לביקורת שלכם לנוח קצת)
וכמובן – סרט אימה! לא מתאים למי שאינו נהנה מהז’אנר.

טוב, ועכשיו ביקורת כללית על הסרט:
הסיפור הוא על משפחה שנוסעת לכבוד החג למשפחת האם.
הדמויות עושות שם המון דברים מטופשים, דבר ראשון – לקחת דרך קיצור כשאין ברשותם מפה.
(ובכלל סגנון מחשבה של: אוי לא, מסתובב רוצח מטורף ביער, אולי אם נתפצל הוא לא יצליח לתפוס אותנו)
הדמויות בנויות באופן מעניין, ומערכות היחסים אמינות.
השילוב בין מערכות יחסים אמינות, ומצב מטורף (מה שידיד שלי כינה – סרט מעבדה) הוא הצד החזק של הסרט.
(אמא: מה נעשה, יש כאן רוצח מטורף. אבא: אם היית מקשיבה כשאמרתי שאני לא רוצה לבקר את אמא שלך, זה לא היה קורה!)
מבחינת דם וגועל נפש, הסרט משתדל להמעיט בהם.
ישנן סצנות של איברים נתלשים ואנשים מתים, אבל הן מעטות מאוד וקצרות מאוד (בייחוד בהשוואה לסרטי אימה אחרים)
רוב האימה היא פסיכולוגית (דמות מסתכל באימה: “אלוהים אדירים, איך זה הגיע לשם?!”)
ואימה פסיכולוגית לטעמי, הרבה יותר מוצלחת ושווה מגועל נפש.
יש שם גם הבהלות, אבל לא יותר מבסרטים שאינם סרטי אימה (למשל בחוש השישי – הילדה המקיאה באוהל של הילד).

לסיכום:
אין ספק שזהו סרט האימה הטוב ביותר שראיתי!
ופה חשוב להוסיף שהסרט איכותי גם בהשוואה לסרטים בכלל.
סרט מותח, מפחיד, מעניין ולעיתים משעשע.
רק מה – אל תבואו בשביל העלילה, תבואו בשביל החוויה.

והערה:
המשפט בכותרת לא לקוח מהסרט, חשבתי עליו בעצמי והוא נראה לי שווה ביותר.
מי לדעתכם אומר אותו? הקורבן או הרוצח?

סקירה: dvorak

Friday, March 23rd, 2007

qwerty למי שלא יודע, הוא סידור המקשים המוכר והנפוץ.
הסידור נקרא כך משום שזהו הרצף שמופיע בתחילת המקלדת (משמאל למעלה).
הסידור הומצא על ידי אדם בשם כריסטופר בשנת 1868 בתקופת המצאת המקלדת.
לפני אותה המצאה, האותיות במקלדת היו מסודרות לפי סדר האלף בית. אבל כאשר שני מקשים צמודים נלחצו במקביל – הם נתקעו והיה צורך לשחרר אותם באופן ידני.
לכן תכננו את qwerty כך שכל צמד אותיות בעלות שכיחות הופעה גבוהה, יהיו מרוחקות אחת מהשנייה (בנוסף נטען שהוכנסו כל האותיות של המילה typewriter לשורה העליונה על מנת להקל על סוכני מכירות לשווק את המוצר).
אנו משתמשים בqwerty עד היום, למרות שחלף עידן מכונות הכתיבה ועדיף היה למצוא סידור שמאפשר הקלדה נוחה ומהירה יותר, אך להחליף דבר קיים ועובד זה לא פשוט.

כאן נכנס נושא הסקירה – האלטרנטיבה.
ב1936, אדם בשם דבורק, המציא סידור מקשים חדש על שמו. מאפייניו העיקריים של הסידור החדש הם:
* סידור מקשים בעלי סבירות שימוש גבוהה במיקום נגיש.
* חלוקת עבודה דומה בין שתי הידיים.
* מיקום אותיות הניקוד יחדיו.
הסידור החדש מאפשר למידה קלה ואינטואיטיבית יותר, וכמובן הקלדה מהירה הרבה יותר.
החיסרון העיקרי הוא חוסר פרסום -> גורר חוסר ביקוש -> גורר חוסר היצע.

dvorak מול qwerty

כיום מספר המשתמשים בdvorak (ואני בתוכם) הולך וגדל, וזאת אף על פי שמקלדות dvorak אינן זמינות.
לימוד הקלדה עיוורת בdvorak הרבה יותר פשוט ומהיר, הן בגלל האינטואיטיביות של סידור המקשים והן בגלל ההכרח לכתוב עיוור.
מרבית המשתתפים בתחרויות הקלדה משתמשים בסידור זה, ואין ספק שהוא מוכיח את עצמו.
מעניין לדעת שהסידור של dvorak נתמך על ידי מרבית מערכות ההפעלה!
במספר צעדים פשוטים כל אחד יכול להוסיף את הסידור אצלו במחשב, בין אם בשביל להתנסות חמש דקות בדבר חדש, ובין אם בשביל להצטרף למהפכה: איך להוסיף dvorak במחשב שלך.

מקווה שמצאתם את הסקירה מעניינת, מתוכננות עוד בהמשך.