Tagged: Philosophy

איש המראה הוא קונספט שפיתחתי בתור ילד. הייתי נעמד מול המראה, ומדמיין שבעצם היא חלון לעולם מקביל, כשהדבר היחיד שעוצר אותי מלבקר בו הוא איש המראה שמנסה גם הוא להגיע לעולם שלנו. המטרות שלנו אינן מנוגדות, כל אחד מאיתנו רוצה להחליף עולם, אבל האסטרטגיה שלנו מונעת מאיתנו להגשים את זה. הייתי מנהל דיאלוגים ארוכים עם איש המראה (שהיה מדבר בדיוק באותו הזמן ואומר בדיוק אותם הדברים), ניסיתי לשכנע אותו שננוע סביב ציר משותף בכיוון השעון, ואף שהוא קיבל את הרעיון, בעולם המראה שעונים מסתובבים לכיוון ההפוך. ניסינו לקבוע את כיוון התנועה על פי הטלת מטבע, אומנם המטבע יצא זהה בשתי ההטלות, אבל תנועה ימינה בעולם הראי היא תנועה שמאלה בעולם האמיתי*. אם מישהו מסוגל לחשוב על אסטרטגיה מוצלחת לעבור את איש המראה (בהנחה שהוא בעל מודעות, ושפה הנגזרת מתכונות עולם המראה), אנא שתפו עימי ואמשיך את החיים עם פחד מטופש אחד פחות.

אבל איש המראה בפני עצמו אינו מספיק בשביל ליצור פוביה, הוא הרי לא מסוגל לבוא ולתקוף אותי בשנתי, הוא ישן בזמן הזה. ופה אנחנו מגיעים לרלוונטיות למציאות:
במדעי המחשב אנו לומדים על סוכנים, מכונות אשר רוצות לבצע מטלות מסויימות. לפעמים הן עשויות להתקל בסוכנים נוספים, אשר מונעים מהן לבצע את המטלות שלהן (איש המראה הוא דוגמא לסוכן תוקע כזה, אך ישנם עוד). יש אסטרטגיות שונות להתמודד עם המצב, אבל תמיד קיים הסיכוי של כישלון להתמודד איתו, הסיכוי להשאר תקוע לנצח. וכמה שנתאמץ להקטין את הסיכוי, המנוול הקטן יישאר שם, ופרדוקס יומולדת** הופך אותו לאויב אמיתי.

האם גם לכם קרה פעם מקרה כזה: בדרככם ממקום אחד למשנהו, נעמד מולכם אדם אשר הלך בכיוון ההפוך, כאשר פניתם ימינה, גם הוא זז לאותו הכיוון, ושוב כאשר פניתם שמאלה, ורק בסוף באורח נס מצאתם את עצמכם אחד מעבר לשני והמשכתם בדרככם?
לצערי לי זה קרה, ויותר מפעם אחת. כאשר אני מודע למצב – התופעה הזו מכניסה אותי להיסטריה, שמא הפעם פגשתי באיש המראה (או אדם בעל אסטרטגיה תוקעת אחרת), ומעתה ועד יום מותי לא אוכל להתקדם מהנקודה שבה אני נמצא? הסיטואציה כנראה תהפוך לאלימה…

היום, בעודי הולך במסדרון רחב במיוחד וריק במיוחד באוניברסיטה, התקדמה מולי אישה מבוגרת. לא היה ספק בעניין – מכל המסלולים שהיא יכלה לבחור, היא בחרה ללכת הישר מולי, ובמהירות גבוהה. הבנתי שלא מדובר במקריות, ונקטתי באסטרטגיה הקבועה שלי – לקפוא באימה ולחכות לפתרון של הצד השני. והאישה? נעמדה מולי, והסתכלה עלי במבט שדורש שאני אזוז. עמדתי בחוסר אונים. באמת? היא באה, ולמרות שעצרתי זמן סביר לפני שהיא הגיעה אלי, ולמרות שלא חסר מקום, היא בחרה לעמוד מולי ולחכות? האם זהו הסוף? בחינה של הסיטואציה חשפה בפני נתון נוסף ששכחתי ממנו – המסדרון היה מרוצף כולו במרצפות חומות קטנות, פרט לקו אחד של מרצפות לבנות גדולות, הקו עליו צעדנו. אם כך, היא בחרה כמוני ללכת על קו המרצפות הלבנות ואני עמדתי בדרכה. כאשר הבנתי את הסיטואציה ואת דרישתה המחוצפת שאפנה לה את שביל הלבנים הלבנות, תחושת האימה הוחלפה במוכנות לקרב, אני לא הולך לוותר כל כך בקלות על הדרך שבה בחרתי. כעבור זמן מה, היא הבינה שהקרב אבוד, עקפה אותי והמשיכה בדרכה. נשמתי לרווחה, זה עלול היה להסתיים רע!

* באמת שניסיתי שפע של פתרונות. משחקים בלייזר ואלומות אור בשביל להבדיל ביננו, התחמקויות מהירות, אפילו משפטים כמו: “מי שבעולם שלו שמאלה זה שמאלה יזוז שמאלה ומי שבעולם שלו שמאלה זה ימינה יזוז ימינה”, לא פותרים קונספטואלית את הבעיה.
** פרדוקס יומולדת במקרה הזה, מתייחס להסתכלות על הבעיה של שני סוכנים תוקע ונתקע שנתקלים זה בזה בעולם, להבדיל מההסתכלות על הסיכוי שסוכן ספציפי יתקע.

לפני קצת יותר משלוש שנים גיליתי מה זו טבעונות – אורח החיים על פיו לא אוכלים מוצרים מהחי.
או לפי כלל אצבע: “פרוה בלי ביצים” (מכסה את רוב ההגדרה).

הרעיון נשמע לי הגיוני יותר מצמחונות, כי אם רוצים להמנע מהתעללות בבעלי חיים, אז אין עדיפות להתעללות אחת על פני אחרת.*

גיליתי את נושא הטבעונות דרך טבעונים שחלקתי עמם דירה ולכן גם אכלתי אוכל טבעוני. הם לא ניסו לשכנע אותי להיות טבעוני, אבל להיות שותף לאורח החיים שלהם עשה את העבודה בעצמו. הארוחות המצוינות שהם היו מבשלים מדי יום לא השאירו לי את ההזדמנות לשאול את השאלה ששמעתי הרבה “אבל מה טבעונים אוכלים?”. אין ספק שזו התקופה שבה אכלתי הכי טוב.

לפני שנתיים החלטתי להפסיק לאכול בקר.
עשיתי לעצמי את הרשימה הבאה:
* גידול בקר הוא אחד הגורמים המזהמים ביותר כיום.
* עגלים ופרות הם חמודים בעיני.
* אין מחיר בריאותי להפסקת אכילת בקר.
* בין החיות השונות, בקר פחות טעים עבורי.
היה לי קל לראות שמבחינתי (והרשימה הזו מאוד אינדיוודואלית) אין שום סיבה לגיטימית לאכול בקר, וכך בהחלטה של רגע הפסקתי.
למעשה, אני לא אוכל יונקים באופן כללי מאז אותו היום, אך מאחר ובקר הוא היונק העיקרי שאנו צורכים, ומאחר וכך ניסחתי את האמירה שלי בזמנו, אני משאיר אותה כך.

זה בא קר?

מספר טבעונים שאני מכיר לא יוכלו לאכול חיות, לא רק משיקולים הגיונים אלא כי הקונספט דוחה בעינהם, אני לא שם בינתיים. מאז ההחלטה שלי נעתי לכיוון של טבעונות (ועודני נע), וכיום אני מגדיר את עצמי כטבעוני ברובי, אך אני עדיין לא טבעוני ואפילו לא צמחוני.
אני אוכל מנת בשר פעם בשבועיים, משתדל להעדיף אוכל שנראה לי שיזרק אם לא אוכל אותו.
אני אוכל מזון מהחי (גבינה, ביצים) כאשר אני לא רואה אופציה נוחה אחרת.
ואם מישהו (כמו סבא וסבתא למשל) טורח ומכין אוכל במיוחד בשבילי, אני אעלים עין על חריגות מהמטבח הטבעוני, אפילו אם תהיה לי תחושה שהם דוחפים משהו במרמה.
גם כבוד זה ערך, והוא לא פחות.

אני מצמצם באופן ניכר את צריכת המזון מהחי, בלי לשלם את מחיר הנוחות. משתדל להיות “לא מזיק ברובי”

יש הרבה שאלות שמטרידות אותי:
למה אנחנו מרשים לעצמנו לעשות אפליה על בסיס ביולוגי?
אם מקבלים את זה שאנחנו עושים אפליה נגד מי שביולוגית רחוק מאיתנו, האם ניתן להשליך מכך שגם אפליה נגד אנשים שרחוקים מאיתנו באופנים שונים היא בסדר?
למה אני מעדיף לאכול חיות משק על פני חיות המחמד שלי? אני יודע שלאכול אותן יהיה יותר מוסרי (כי הם לפחות חיו חיים טובים), ויותר בריא (כי הם חיו חיים בריאים)?
האם לאכול בעלי חיים שגדלו בחופש יחסי זה תקין בעיני (ביצי חופש, דגי ים)?
אולי יום אחד אעבור להיות טבעוני מלא, אך הדרך לא תעצור שם.
מה עם בגדים שמיוצרים מהחי, מוצרים שמנסים אותם על בעלי חיים, כריות נוצות וכו?
מה עם מזיקים, כמו ג’וקים, עכבישים, יתושים, עכברים?
ובכלל, האם גידול מסחרי של צמחים בתנאים קשים הוא אתי?
האפשרויות לשפר את דרכינו הן בלתי מוגבלות, כל אחד צריך לשים לעצמו את הקו האדום שלו.

נכון לעכשיו אני מטרד.
אני משתדל שלא להיות, אני אצא עם חברים לאן שהם ירצו ואמצא מה לאכול איפה שזה לא יהיה, אבל נוצרת אצל אנשים תחושה של אי-נוחות, לו רק בגלל הרצון שיהיה לי טוב.
מבחינה תיאורטית, זה חיובי לגרום לאנשים אי נוחות, כי אם רק אני טבעוני זה לא ממש ישנה שום דבר בעולם. מבחינה מעשית לא ארצה לעשות את זה, זה מרגיש לי רע, ואין לי עליונות מוסרית על אף אחד.
לבסוף, גם כשאני עם חברים טבעונים, או אנשים שמקבלים את ה”טבעונות” שלי אני נמצא בסיטואציה לא נוחה, כי אני אפילו לא צמחוני, ולפעמים אני מקבל תחושה שאנשים מזועזעים לגלות שאחרי כל ההתעסקות שלי בנושא אני עדיין אוכל חיות.

אין מה לעשות, כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו והאופן לחיות שנכון בשבילו. אני מאמין שקבלה אחד של השני, גם כשהאחר לא חי כפי שאנו רואים לנכון, תביא לחברה טובה יותר.

לקריאה נוספת:
למה להיות טבעוני?
מה טבעונים אוכלים?

*להיות צמחוני זה גם תורם – אומנם בפרה שנותנת חלב מתעללים כל חייה כמו בפרה שנותנת בשר, אבל היא גם נותנת תוצר כל חייה, אז בעצם יחס ההתעללות לקילו מוצר נמוך יותר.

בעית ארבע הצבעים היא בעיה במתמטיקה האומרת שניתן לצבוע כל מפה בעזרת ארבעה צבעים בלבד כך שלא יהיו שני שטחים שנוגעים זה בזה.
אתם מוזמנים להתנסות בצביעת מפה באופן כזה עם האפליקציה הזו:





מפות נוספות

הבעיה הזו עניינה אותי במיוחד, בגלל שהיא מקשרת בין עולם המתמטיקה לעולם המחשבים.
בשנת 1976 חוקרים מאוניברסיטת אלנוי הצליחו להוכיח את המשפט.
הם הוכיחו זאת על ידי פירוק הבעיה ל1936 תת-בעיות קטנות ובדיקת כל אחת מהן בנפרד במחשב, הרצה שנמשכה מספר ימים.

החיבור בין מתמטיקה למחשבים הוא הכרחי, אך לא טבעי. החוקרים בשני התחומים הם בעלי מנטליות שונה לחלוטין. למשל מחקר חדש במתמטיקה צריך לעבור תהליך של חודשים עד שנים של בדיקה על ידי מומחים לפני שהוא מפורסם, לעומת זאת מחקר במחשבים שיקח לו יותר מחודש להתפרסם עלול לאבד רלוונטיות.

הפער הקשה לגישור הזה גרר הרבה ביקורת על ההוכחה מצד מתמטיקאים.
שתי הטענות שאתייחס אליהן הן:
ההוכחה לא תקפה – מתמטיקה היא מדע מדויק, הוכחה צריכה להרשם באופן שניתן לעבור על כל פרט שלה, אסור שמחשב יבדוק אותה כי אפילו אם קיים סיכוי של 0.00001% לטעות (בין אם באלגוריתם, בהקלדה, במימוש של המחשב או טעות מכנית שכן מחשב הוא מכונה מבוססת זרם חשמלי) אז זו לא הוכחה מתקבלת. גם אם נבדוק את האלגוריתם ונריץ על המון מחשבים, וניתן למחשבים לבדוק אחד את השני, מאחר ולעולם אנשים לא יוכלו לעבור שלב שלב על ההוכחה כולה היא לא תקפה.
ההוכחה לא יפה – הרבה מתמטיקאים התאכזבו לגלות שכך הוכח המשפט, מאחר ובדרך כלל הוכחה של משפט מתמטי מלווה בשימוש במספר כלים ממספר תחומים שבאופן מפתיע משתלבים יחד. בדרך כלל מעצם ההוכחה מקבלים תובנות חדשות שאינן נובעות מעצם המשפט שהוכח לבדו. בהוכחה שמבוססת על בדיקת המון מקרים אחד אחד זה לא קורה.

אני, שמגיע מתחום המחשבים, מתנגד נחרצות לטענות האלו, על סף האשמת המתמטיקאים בטכנופוביה (בלי הכללות, הרבה מהם כן מקבלים את ההוכחה)
לטענתי:
ההוכחה כן תקפה – אנחנו יודעים איך מחשב עובד, ונוכל לבדוק את ההוכחה שוב ושוב ככל שהטכנולוגיה תשתפר ולכן יחסית אפשר לסמוך עליו. כשאני אומר יחסית, אני מתכוון לעומת מכונות מבוססות אינטרקציות כימיות אקראיות, שאנחנו לא מבינים איך הן עובדות, אנחנו יודעים בוודאות שבמקרים מסוימים תפיסת המציאות שלהן שגויה, ורוב ההוכחות המתמטיות בוצעו על ידן: בני האדם.
ההוכחה כן יפה – ברגע שהצלחנו להוכיח בעיה מתמטית בעזרת מחשב, נפתח בפנינו עולם חדש שלם של גישה לבעיות מתמטיות, אילו עוד בעיות אפשר להכריע באופן דומה? איך פותרים בעיות מורכבות יותר?
חוץ מזה שעל מנת להצליח לפתור בעיה מתמטית עם מחשב, צריכים לעשות שימוש לא צפוי בידע ממקומות שונים של מדעי המחשב, ומקבלים תובנות חדשות על שימוש באלגוריתמים.

נושא בעית ארבע הצבעים היווה נקודה מרכזית בנוגע לתפיסה שלי במתמטיקה, כך לראשונה נחשפתי לעובדה שתקפות של הוכחה מתמטית הוא נושא בר וויכוח. אני מקווה לשוב לדון על תופעה מעניינת זו בפוסטים עתידיים.

לקריאה נוספת: משפט ארבעת הצבעים בויקיפדיה

dictatorship1.jpg

הזכרתי כבר בעבר שקיימים סוגים שונים של לוגיקה.
לכבוד פורים ערכתי מסיבת חידות וניסיתי לאמץ אליה סוג אחר של לוגיקה שאכנה – לוגיקת העריץ.
זו לא המצאה שלי, זו לוגיקה קיימת ומוכרת גם בשלטונות מסויימים, כמו גם בכל חברה בעלת גוף ריבון על האמת (ע”ע דתיים).

כשהתחלנו את הערב ניסיתי להבהיר למשתתפים את החוק האחד של לוגיקת העריץ:
משפט הוא אמת מהרגע שאני אומר אותו.

באופן אישי, ניסיתי לדבוק בעקרונות האמת באופן שאני תופס אותם ללא קשר לחוק החדש, אבל זה לא משנה – בעולם הקטן שלנו, בין אם קלעתי לאמת מוכרת ובין אם לא, נשמרת האמת הפנימית.

הבעיה היתה שלוגיקות התנגשו. אף על פי שהצהרתי על הלוגיקה החדשה, ואף על פי שהמשתתפים הביעו נכונות לשתף פעולה, מושגים כמו אמת ושקר כל כך מושרשים בדמנו שקשה לנו לעבור לתפיסה זרה.

אני מודה שחלק ניכר מהתופעה הוא באשמתי, לא הייתי עריץ משכנע במיוחד, וכך נוצרה הבעיה הראשונה – אנשים התווכחו איתי, ובכך עם האמת המוחלטת.

זו לא בעיה מאוד חמורה, כי בסוף לרוב קיבלו את מרותי, ואם השתנתה דעתי בעקבות הוויכוח, אז עדיין האמת המוחלטת (שעכשיו היא שונה ממקודם) היא הקובעת. וחוץ מזה, גם בחיים האמיתיים אנשים מתווכחים עם מציאות ועובדות.

הבעיה החמורה (מבחינה לוגית) היתה שלפעמים כשאמרתי משהו היו שאמרו – לא ניתן להאמין לזה, משום שלפי הלוגיקה אתה עשוי לומר אחר כך משהו סותר וזו תהיה האמת.

זה נכון. לפי לוגיקה רגילה: אם אני אומר כל התפוחים אדומים. ואחר כך אני אומר כל התפוחים ירוקים, אם זו אמת אז המשפט הקודם שאמרתי היה שקר (בהנחה שקיימים תפוחים).

זה לא המקרה לפי לוגיקת העריץ. אני אומר כל התפוחים אדומים – זו אמת מוחלטת. אחר כך אני אומר כל התפוחים ירוקים – זו אמת מוחלטת. השאלה אם קודם שיקרתי כבר לא רלוונטית. אני עשוי לומר – תמיד אמרתי אמת וזו תהיה אמת מוחלטת אף על פי שכל התפוחים ירוקים.

2784370_611.gif
מנהיג – תמונת אילוסטרציה

קשה להכנס לראש של לוגיקת עריץ ולהבין את זה, אם הנושא מעניין אתכם הייתי ממליץ על הספר 1984.
בספר מציגים באופן מוצלח למדי חברה המושתתת על עקרון לוגיקת העריץ דרך עיניים של גיבור אשר מגיע עם לוגיקה “רגילה”. בהתחלה נראה לו שכולם משוגעים, איך אפשר להאמין שדברים סותרים הם אמת? איך אפשר באמת ובתמים להאמין ש4=5?
ובהמשך הסיפור הוא מצליח להטמיע עקרונות מלוגיקת העריץ.

יש לי מספר השקפות שונות על הדת בתחומים שונים.
אחת ההשקפות שלי אומרת שדת ביסודה היא מדע עתיק, היא נוצרה לשם אותם הצרכים ועל ידי אותו סוג של אנשים שמובילים כיום את עולם המדע.

B511C769-149E-42E5-ACE5-DE69E7B3968E.jpg

אם נעשה רשימה של הנושאים שדת נתנה עליהם מענה, נגלה שרובם מופיעים כיום כנושאים באוניברסיטאות. שאלות כגון:
איך לנהל אורח חיים בריא?
אתיקה
איך העולם עובד?
מה ראוי שיהיה מבנה התא המשפחתי?
מה ראוי שיהיה מבנה גוף השלטון?
חוק ומשפט
לשון וספרות
הסטוריה
וכן הלאה.

כפי שאני רואה זאת, החוקרים שפיתחו את הדת הפיצו את התובנות שלהם ואלו התפתחו והשתנו ככל שהקהילה המדעית גדלה (או קבוצת המאמינים התרחבה). הדת כבר התפתחה מעבר למחקר והפכה למכנה חברתי משותף שדרש ממשתפיו פעולה באופן מסויים (שהדתמדע מצאו לנכון שכך יש לפעול) הבעיה התחילה כשאנשים, דווקא עם חוש מדעי מפותח, התחילו לשאול שאלות על עצם המהות והנכונות של הדת – למה שנוותר על חיי הנוחות שחיינו? פתאום אומרים לנו מה לאכול ואיך לנהוג? על סמך מה אפשר לדעת שאלו באמת אמיתות?

שאלות כגון אלו הן חלק מהותי בהתפתחות של תהליך מדעי, וחלקן אכן תרמו להבנת נושאים יותר לעומק ולמציאת פתרונות איכותיים למספר רב של מקרים. אבל תופעת לוואי של שאלות אלו הייתה שהדת נכנסה למצב של מגננה. בתור מנגנון מדעי צעיר, הדת לא יכלה להרשות לעצמה להיות חשופה להתקפות מסוג זה משום שהאיום היה עלול לגרום לה להתמוטט עם כל ההשיגים והתובנות (המרשימים בהחלט) שאנשיה מצאו. תהליך זה של התגוננות החל בכיוון ההמונים – נתנו להם סיפורים סגורים שעונים על שאלות שונות, ונתנו הבטחות גמול למי שילך בדרך זו ואיומים כלפי מי שלא. גישה זו סיפקה את האדם הפשוט שמעוניין בחיים פשוטים וטובים, אבל כאשר קמה התנגדות מושכלת התהליך היה מורכב יותר והסתמך על פניה להמונים המשוכנעים כראיה שאם כולם יודעים את זה, זה חייב להיות נכון.

עם הזמן וככל שהתורה המדעית גדלה, הדת נחשפה ליותר להתקפות ונאלצה להקדיש מאמץ בבניית מנגנוני הגנה שעלה על המאמץ בקידום המחקר.

כיום, מנגנון ההגנה העצמית זכה לשיוף של אלפי שנים (בקרב רוב הדתות הגדולות) ואנשים שחיים במסגרת דתית כמעט ולא יכולים לצאת ממנה, כאשר הם שומעים אנשים מעלים שאלות המעמידות את הדת בספק, הם כבר שמעו אלף תשובות לנקודה הספציפית המועלת, ואפילו אם היה אפשר לשכנע אותם אחרת אחרי מאמץ רב, התוצאה תהיה נקודתית (למשל לשכנע אותם שהיו דינוזאורים) בעוד מבחינתם עדיין יש עוד אלף ואחת נקודות אחרות שמוכיחות את הנכונות והעליונות של הדת. לא פשוט במשך זמן סביר להביא אדם כזה לזוית ראיה אחרת.

עכשיו, אחרי שהדת נתקעה, ראוי שתמצא דרך חדשה להביא להתקדמות. בעוד בעיני עליה לפנות דרך למדעים המודרניים. אפשרות נוספת היא להטמיע בתוכה עקרונות מדעיים – למשל לעודד כל אדם לענות על השאלה הזו: “כיצד היה משתנה העולם לו היה או לא היה אל המשגיח אליו?”, תשובה עצמית על שאלה זו ודומות אחרות תקרב אותך לאמונה או חוסר אמונה מבוססים יותר.

ולסיום – אני לא אוהב את רוב הדתות במבנה הנוכחי שלהן, אני חושב שהן מסוכנות, הן מעודדות אנשים לאי-לקיחת אחריות, להקטנת ראש ולצרות אופקים. אבל אני מוכרח להודות שיש כמה נקודות לזכותן:
אני מכיר מעט מאוד קבוצות מגובשות וחזקות כמו הקבוצות שנוצרות במסגרת דתית.
בסופו של דבר, גם אם זה נובע מאנטרסים אנוכיים, גופים דתיים עושים הרבה למען אוכלוסיות מוחלשות. ברמה כזו שכשאדם מתנדב לעזור לזולת, עולה השאלה אם הוא שייך לארגון דתי (במיוחד גופים נוצריים משום מה).

עלינו, תומכי המדע המודרני, מוטלת האחריות לגלות איך אנחנו יכולים לשפר את הנקודות הללו בחברה שלנו.

עמוד: 1 2 הבא