Posts Tagged ‘Army’

אורזים מזוודות?

Friday, April 9th, 2010

צה”ל ממשיך עם חיסולים ממוקדים בניגוד להוראת בג”ץ

אחרי שראינו את בג”ץ מתעלם מהחלטות מדינה ואת המדינה מתעלמת מהחלטות בג”ץ, עיתונאים שעוברים על החוק בשם חופש הביטוי, מדינה שעוברת על החוק הבינלאומי בכל שלישי וחמישי, או אפילו השב”כ שכולנו יודעים שאנחנו לא יודעים מה הוא עושה. אני מרגיש שהגענו לשיא חדש.

כשאנחנו עוברים על החלטות האו”ם, אנחנו מצטיידים במספר סיבות:
רוב המדינות נגדנו, אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו.
אין עוד מדינה נאורה שמצויה במלחמה חוץ מאיתנו ולכן החוקים לא תקפים עבורנו.
בשטח קרב מפקדים קודם כל מסתכלים איך לחזור הביתה בחיים ורק אחר כך שואלים את עצמם על זכויות אזרח.

אף אחת מהסיבות האלו לא תקפה כשצה”ל מחליט על משימות חיסול ממוקד בניגוד מוחלט להחלטות בג”ץ.
החלטה רשמית שעברה את כל האישורים הדרושים, ומצפצפת על החוק הישראלי.
כבר קראו לי תמים, אבל אני לא דמיינתי שאראה דבר כזה, בג”ץ זה קו השיפוט האחרון. גם אני כשבג”ץ פסקו לרעתי, עם כל הצער שבדבר קיבלתי את הסמכות.

והדבר הזה, שהוא קטסטרופלי בעיני לא נגמר שם:
הצבא, במקום לבדוק את עצמו, איך קרה שהיתה כזו הפרה חמורה של החוק ואיך מונעים מדבר כזה לקרות שוב פצח במסע חשוך ביותר. החל מהשתקת הפרשייה בצווי איסור פרסום, וכלה במאסר ללא משפט לכתבת שמצאה את המסמכים באשמת “ריגול חמור” עד אשר יקבע גזר דינה כשכנראה מדובר על עשר עד חמש עשרה שנות מאסר.
כן, ענת קם עברה על החוק. היא הוציאה מצה”ל מסמכים מסווגים. אבל הפרסומים בעיתונות עברו דרך הצנזורה הצה”לית באופן תקין, ושום חומר לא הועבר לגורמים עוינים.
ההתמקדות הזו בה רק מיועדת להרתיע אחרים מלהעז לבקר את פעילותו של צה”ל.
צה”ל באופן רשמי הכחיש קיומם של חיסולים מאז 2006, ולא אפשר לאף ועדת ביקורת לחקור את העניין. הכנסת ענת קם למאסר עולם בפועל, משמעותה שהצבא חסין לביקורת.

וליבי היה סוער מעט פחות אם פה היה נגמר הסיפור, אבל הוא לא:
כשעוברים על התגובות של אנשים לכתבות בנושא, רואים שדעת הקהל מתפצלת.
יש המון אנשים שלא רואים שום פסול במה שקרה (מבחינת הצבא) אנשים שטוענים שבג”ץ הוא לא סמכות, שהוא מייצג זרם בשמאל ושהוא יהיה סמכות רק אם הוא ייבחר באופן דמוקרטי. שצריך לתת את המושכות בידיים של צה”ל, חוקיות זו לא שאלה שבאה בחשבון כשמדובר על בטחון המדינה.

התקווה האחרונה שלי היא שהמעשה המזעזע הזה יביא את המדינה כולה לדין וחשבון על התנהלות הדברים ושמנגנוני ביקורת חדשים וחזקים יותר יקומו.

הרבה זמן שזילזלתי בכל מי שכינה את המשטר בישראל חשוך וקרוב לדקטטורה, אבל צעדים כמו זה וכמו המאגר הביומטרי גורמים לי לפחד אמיתי.

מה עושים כשגופי המדינה עצמם מצפצפים על החוק?
מה עושים כשהבחירה היחידה שניתנת בידנו היא בין הרע לגרוע?
מה עושים במשטר דמוקרטי שבו הנתינים מתנגדים לדמוקרטיה?

צרות בדרך קבע

Tuesday, January 5th, 2010
היום חברים שלי דיברו איתי על זה שאני תמיד מאוד קפדן לגבי כל מה שאני חותם עליו, ושזה בטח בגלל שיש לי טראומה מזה שחתמתי על קבע בחוסר תשומת לב.
הם לא ידעו על איזה קן צרעות הם דרכו כשהם אמרו את זה.


סיפור שהיה כך היה:
לפני הגיוס קיבלתי זימון למבחן
בזימון לא היה מפורט דבר על נושא המבחן
בזמן המבחן עצמו דיברתי עם אנשים אחרים שעשו אותו וחשבו שאולי זה “מבחן ממר”ם”
לא היתה שום הדרכה או הסבר צבאיים

לאחר שעברתי את המבחן, קיבלתי זימון לחתום על חוזה קד”ץ, הבאתי איתי את ההורים שלי כדי שיעזרו לי עם ההחלטה כאשר יהיו לפנינו את כל הנתונים
שוב לא היתה אף סמכות בעלת ידע, ונותרנו רק לקרוא את החוזה
החוזה חייב אותי להתייחס לקורס קדם צבאי כאילו היה מסגרת צבאית לכל דבר ולציית למפקדי.

במהלך הקורס שוב לא היה מידע מסודר אודות מהלך השירות של יוצאי הקורס, אבל הדיבורים ביננו הבהירו מספר דברים:
כן, אנחנו בקורס ממר”ם
אנשים לא זוכרים על מה הם חתומים, אבל זה לא משנה, כי על הקבע האמיתי חותמים בזמן הכניסה לקבע עצמו
מי שלא מסכים לחתום על הקבע בכניסה לקבע מקבל קנס בשווי הקורס
פניתי למפקד שלי ותארתי לו את החוזה עליו אני חתום והוא אמר לי שאין לי סיבה לדאגה ושזהו החוזה הנכון.

במהלך השירות שלי דיברו על בעיות בתקנים ושלא כל מי שרוצה לעשות קבע יוכל. כל מי שראיתי שביקש לא לעשות קבע יצא, כמו גם תוכניתנים מעולים שרצו לעשות קבע אבל מצב התקנים לא איפשר זאת.
כשהגעתי אני לקראת סיום שירות החובה שלי, פניתי למפקד שלי שאמר לי שאין אפשרות לוותר לי על הקבע משום שאין יותר מחסור בתקנים.
כששאלתי אותו למה משחררים מקבע מישהו מהמחזור שלי שבכלל רוצה להשאר לקבע הוא הסביר שאני יותר חשוב לפרוייקט.
אז אמרתי שאני לא מוכן להשאר בקבע, אני לא אחתום על החוזה ואשלם איזה קנס שצריך.

פה גיליתי שהתבדתי, החוזה שחותמים עליו בכניסה לקבע הוא חסר משמעות (מעולם לא חתמתי עליו) והחוזה הקובע הוא החוזה שחותמים עליו לפני הקורס.
אבל מה? הפקידות שנתנו לי חוזה נתנו לי חוזה לא נכון, במקום לחתום על קבע חתמתי על חוזה קד”ץ.
פניתי למפקד שלי ובהדרגה למפקדים מעליו עד למפקדת ממר”ם.
כולם אמרו לי שזה לא משנה שלא חתמתי מאחר וידעתי שהשירות כולל קבע, אמרו לי שאי אפשר לשחרר אותי כרגע אבל אם אני אשקיע מאמץ ויראו את זה ישתדלו להתחשב בי בהמשך.
הגשתי קבילה שהחזירה תוצאות דומות.
מסתבר שהדרך היחידה לעשות משהו אחרי קבילה זה בג”ץ.
עשיתי גם את זה

השמועה שחותמים על קבע בכניסה לקבע והקנס שצריך לשלם נובעים מכך שזהו הנוהג עבור רוב משרתי הקבע, אך בחוזה הספציפי של אנשי ממר”ם כתוב שאין באפשרותם לבטל את הקבע בשום אופן שהוא.
ללכת לבית משפט זה דבר מגעיל והאשימו אותי בהמון האשמות נוראיות.
בג”ץ קבע: “שחרורם של העותרים, שבאקראי לא הוחתמו על התחייבות, אל מול חבריהם שחתמו – יפלה את השניים לטובה ויהיה בלתי שוויוני”

המפקד שלי הסביר לי שלא יהיה אפשר להוציא אותי לקורסים אחרי שהלכתי לבית משפט.
אחרי היו עוד אנשים שוויתרו להם על הקבע, אבל רובם היו “פחות נחוצים לפרוייקט” או עושי צרות.

ולבסוף, בתאריך השחרור (עם הקבע שלי) הגעתי להזדכות – אך בגלל בעיות פקידותיות נאלצתי להשאר חודש נוסף.
לכל אורך שרשרת הפיקוד לא היה אדם אחד שהיתה לו את ההגינות לומר לי – תשאר בבית עד שיסדרו את העניין.
נאלצתי להמשיך לבוא יום יום מקווה שהבעיה תטופל, חודש שלם אחרי שכבר הייתי אמור לצאת מהצבא.

אז כן, תמיד הייתי קפדן בנוגע למה שאני חותם עליו, אבל זה לא תמיד עוזר.

כלא מזהב

Thursday, September 24th, 2009

8B25B1A0-DC36-4975-A1FC-768AE5C86360.jpgראש הצוות שלי השתחרר. הגעתי לשתיית השחרור שלו לשמוע אותו מספר כמה שהמדור שלנו טוב ונפלא, וכמה שהמון אנשים לא יודעים להעריך את זה ורק אחרי שהם ישתחררו הם ידעו להעריך את זה בדיעבד.
אז אני השתחררתי לפני כמעט שנה, הוא משוחרר שבועיים, ואני עדיין לא יודע להעריך כמה המדור שלנו נפלא.
הסתכלתי סביבי על המשוחררים שהגיעו, ולדעתי לטוב ולרע הדעות של כולם לא השתנו.

אני זוכר שעוד בקורס תכנות, ביום של הצגת היחידות של צה”ל, כשדיברו על המדור שלי הדברים החיוביים שאמרו עליו זה האוכל המצויין שיש שם, המזרקה והדשא שיש לידו, ושהעבודה היא בסביבה אזרחית עם מזגן ומנקה. כתבתי את המדור הזה בעדפות שלישית מהסוף! (מתוך 15) ישר ידעתי שלשם אני לא מעוניין להגיע. אם מי שמגיע לשם חשוב לו רק האוכל, זה בטוח מקום עם אנשים לא אכותיים. אבל מסתבר שכולם כתבו את המקום הזה בעדיפות נמוכה, שזה אולי טוב, כי כשבכל זאת הגעתי לשם, היתה שם תערובת מגוונת של אנשים ובינהם הרבה אנשים טובים.

אדם חכם אמר פעם: “היתרון של המדור שלנו תמיד היה אוכל –
וזה גרוע, כי אם אתה סובל בעבודה ונהנה באוכל אז יש לך 8 שעות של איכסה
ושעה של אוכל”

בעיה מרכזית בשירות שלי, היתה קושי למצוא חיזוק חיובי מבחוץ:
* אותם חברים מהקורס שנמנעו כמוני מלבחור את המדור שלי, באים ואומרים לי כמה כיף לי שיש לנו אוכל אזרחי ושאנחנו לא צריכים לנקות את השירותים. ככה שבימים שבהם חשתי קושי, לא יכלתי לפנות אליהם, כי הם ראו את המצב שלנו כאילו אנחנו חיים בארמון.
* אנשים שלא מהקורס, מסתכלים על זה שאני ג’ובניק כאילו שזה יותר גרוע ממשתמט, זה מחמיר את תחושת הבזבוז הקיימת ממילא של שש שנות צבא בממר”ם (כשהחלטתי לנסות להתקבל למסלול, האמנתי שעם הפרופיל שלי אוכל לתרום לצבא יותר בתחום המחשבים מאשר בתור מתדלק מסוקים)

וגם קשיים מבפנים:
בנוסף לתורנויות היחידתיות, מדור אזרחי צריך להיות מאויש (כלומר שבת אחת יותר בחודש משאר היחידה, וממשיכים שבתות גם בקבע), שמבחינת היחידה זה הוגן בגלל התנאים הטובים שלנו.
המפקדים שלי, שאף הם הגיעו למדור שלי בחוסר רצון, אמרו לי כמה אני צריך להיות מאושר שם בגלל התנאים. ואיימו עלינו בזה שיעבירו אותנו למדור אחר (זה בעיני איום רק בגלל שפה רכשנו חברים) ובכל זאת כאשר ביקשו לעבור למדור אחר, מסתבר שאי אפשר לעשות את זה (לדעתי כי מתפנה תקן, וברור שאף אחד לא ירצה להגיע למלא אותו)
אגב, אותו מפקד כבר עזב למדור אחר שהוא כן בבסיס צבאי, ובשתיית שחרור הוא הודה שאין יתרון לשרת אצלנו.

האחריות על הפרוייקט שלנו מועברת בפינג פונג בין הצבא לחברה האזרחית האחראית עליו, וההרגשה היא שהעבודה שלנו לא תורמת, אלא היא כלי מיקוח. אף אחד לא ממש יודע מה אנחנו עושים ולמה, כולל אנחנו. כאשר העלתי את הבעיה הזו מול הרענית שלי, היא נתנה לי פקודה לכתוב לה הסבר מה הפרוייקט שלי עושה.
כשאמרתי לרענית שלי שאין אצלנו דברים שמעודדים למוטיבציה, היא אמרה שאני צריך להתייחס לשירות שלי כאילו אמא שלי נפתרה. אין מה לעשות, צריך להשלים עם זה, להתמודד עם המצב כמו שהוא ולמצוא איך לראות אותו באופן חיובי.
כנראה שספציפית הרענית שלי לא היתה אדם נבון, לחייל אחר שבא עם בעיה דומה היא אמרה שהצבא זה כמו חתונה, אם לא מסתדרים צריך להשקיע מאמץ, וכשהוא אמר לה – ואם לא הולך אז צריך להפרד, היא צעקה אליו שצבא זה לא חתונה ושיפסיק עם מטאפורות.

כל כך הרבה פעמים הזכירו לנו כמה המקום שאנחנו נמצאים בו טוב. אולי אם היה לנו טוב, לא היה צריך לשכנע אותנו בזה. אני לא יודע סטטיסטיקות של יחידות אחרות, אבל שני אנשים שהתאבדו אצלנו במהלך השירות שלי נראה לי הרבה.

אם אנסה לסכם את הגורמים לתחושה האיומה ששררה אצלי ואצל אחדים אחרים, אני חושב שמדובר בשרשרת פיקוד חסרת מוטיבציה, חסרת סינון שמונעת על ידי אינטרסים אישיים צרים.

הצבא סובל ממחסור חמור בהנהגה אכותית, וכתוצאה גם מבריח מפקדים איכותיים פוטנציאלים.

היו אצלנו גם אנשים שהזמן עבורם במדור היה חיובי, אנשים שלהם המסגרת הספציפית הזו התאימה. אבל אני מאמין שאפילו הם יסכימו שאדם שמגיע למדור מלא מוטיבציה או רצון טוב, ימצא את עצמו מהר מאוד תקוע. ניסיון להרמת מוראל נתקל בציניות, ניסיון להעברת תכנים ערכיים או מקצועיים נחסם בגלל טעמים של זמן פרוייקט. ואין גורם חזק שחשוב לו לשנות את המצב.

את כל הרצון שלי בטובת הצבא איבדתי, וראיתי אחרים עוברים את התהליך, במדור שלי ובמדורים אחרים. אף אחד לא עוצר את זה וחבל. כח אדם איכותי הוא אחד הדברים החשובים ביותר בממר”ם, אך הגישה היא כאילו זה כח זול – אתה בצבא ואין לך ברירה אלא לעבוד.

כרוח הדברים בסרט “מהומה במשרד“, במערכת כזו המוטיבציה של אדם היא להשקיע בדיוק במידה שבה לא יעלו אותו למשפט.

בשנה האחרונה שלי בצבא, אחרי שכל החברים שלי לשעבר השתחררו, חוץ מזה שהייתי חסר מוטיבציה לחלוטין, חייתי חיים טובים ממש. הייתי ישן כל בוקר במשרד עד עשר, היו לי בצוות אחלה אנשים שנהנתי לבלות אצלהם בטענה שאני עובד איתם, היתה לי בחדר שותפה מצויינת שדיברתי איתה בזמן שהייתי אמור לעבוד לבד, אכלתי צהריים במשך שעה וחצי, ישנתי שנת צהריים במשרד ואפילו הצלחתי לקמבן יום חופש בשבוע. התקדמתי בעבודה בקצב של שעה ביום, וכשאני נזכר באורח החיים האיטי ההוא, אני מתחיל להסתכל באופן יותר חיובי על זימון למילואים שאולי יגיע. שמרתי על השפיות של עצמי, רק חבל שזה לא כלל את טובת הצבא או הגשמה עצמית, ושעלול להיות שצברתי הרגלים שליליים לחיים.

מנקודת מבט של חייל

Wednesday, July 29th, 2009

פרסמתי לא מזמן פוסט על צבא, אשר בו ציינתי את דעתי על המערכת הצבאית והאכיפה בנושא שאינן לשביעות רצוני.
אני חושש שהפוסט ההוא עלול להביא השקפה לא נכונה על דעתי כלפי מה צריך אינדיוודואל לעשות על מנת לשמור על האינטרס האישי שלו.

אני מאמין בהשתמטות. לא אמונה מלאה, אבל אני מאמין שעבור אנשים מסויימים זו הדרך הנכונה לבחור, ולכן גם שמחתי בפוסט ההוא לפרסם לינק להוראות השתמטות.
כשחייל בא ואומר שהוא לא מסוגל לשרת בצבא, שזה קשה לו מדי או שהוא פוחד לחיים שלו, קשה לי לקבל את זה. כי בסופו של דבר – כולם עוברים את זה, הרבה סובלים, והקרבת האינטרס האישי בשביל להשתתף בנטל הלאומי היא דבר מתקבל על הדעת בעיני.
בנוגע לאנשים שהצבא נוגד את העקרונות שלהם, זה יותר אתגרי, אבל הכיוון הוא דומה כי אין הרבה אנשים שהצבא תומך בעקרונות שלהם, ולא היינו רוצים שהצבא שלנו יהיה מורכב רק מהם (מטעמי הומניטריות צבאית).
אני מאמין שיש מקומות יותר טובים להלחם על עקרונות מלשכת גיוס, ובכל זאת, אכבד אדם שבוחר בדרך זו.

אני לא כותב דבר פה בהשלמה מוחלטת, מאחר ולפני הצבא הייתי מתנגד נחרץ להשתמטות ועכשיו אני מנסה לנסח לעצמי מחדש מתי זה רע.
ולמה?
כי השירות שלי היה רע.
כי בשירות שלי לא הרגשתי שתרמתי, לא הרגשתי שמאפשרים לי לתרום והרגשתי שלא מקבלים שום תגמול על השקעה.
ואם מישהו יבוא ויגיד לי שהוא יכול לתרום למדינה הרבה יותר שלא במסגרת הצבאית, קל מאוד יהיה לי להאמין לו.
ובמקרה הזה – אם מישהו משתמט והולך ונהיה הומניסט, מתנדב למען נזקקים, בונה בתים ו/או מגשר בין מגזרים. אני אומר: “וואלה, ההשתמטות עשתה לך ולמדינה טוב, בצבא כנראה היו עושים ממך עציץ.”

בנוסף לכך רציתי גם לענות בתור בוגר ממר”ם, על שאלה ששואלים אותי הרבה: לא, לא שווה לחתום על קבע מראש לא תמורת תואר ולא תמורת מקצוע. הדברים האלו לא מבטיחים לכם שירות מוצלח יותר, הם רק מבטיחים לכם שירות ארוך יותר. בסוף השירות שלכם, אם הגעתם למקום טוב (ויש הרבה כאלה, בין אם במסלול מקצועי ובין אם לא) אז תחתמו על קבע. יש סיבה לכך שמבקשים מאנשים לחתום מראש ושמחייבים אותם בחתימה קשיחה (אשר לעומת שאר משרתי הקבע בצה”ל, לא ניתנת להפרה) והיא שיש יותר מדי אנשים שמגלים שזה לא מתאים להם, אל תפלו בפח!

וטיפ קטן לסיום – קחו ימי חופש בלי חשבון. הטיפ הזה משתנה בהתאם למסגרת הספציפית, אבל במסגרת שאני הייתי בה, אם היו נשארים לך ימים צבורים, הייתה סקנה שהם יתאפסו. לעומת זאת אם היו לך מינוסים, היה סיכוי שהם יתאפסו, ועדיף שזה יקרה למינוסים.

תפסו מסיטים להשתמטות כשהייתי בחו"ל

Wednesday, July 15th, 2009

3B0EF6EB-65A5-49B7-9C29-D2123CB24B44.jpgהייתי ממש מנותק מהחדשות בארץ בזמן הטיול שלי, אני תוהה האם הסיפור הזה תפס מקום מרכזי בחדשות?
תפסו קבוצה של פעילים בשם פרופיל חדש ועצרו אותם בחשד להסתה להשתמטות.
הם נעצרו בטענה שהפעילו את האתר
מטרה 21
אשר מכיל מסמך עם הצעות כיצד לצאת מהצבא.

הכתבה המלאה כאן:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1081349.html

מסתבר שהחוק מותיר להכניס לכלא לעד חמש שנים מי שמסית להשתמטות.
מעניין אם למספר רבנים יש עכשיו סיבה לחשוש מהגעה פתאומית של כוח משטרתי…

כמה שחמור המעשה של פרופיל חדש, אני חושב שחמור לא פחות מצב המשתמטים במגזרים השונים, ובכלל יש לברר היטב כיצד הגענו למצב בו יש השתמטות ארצית כה רחבה.

בעיה אחת היא באכיפה – אין ספק שהקב”נים מאפשרים יציאה קלה מדי, ולא עוצרים את כל המשתמטים הבלתי חוקיים.
בעיה שניה היא במוטיבציה – למה יש ביקוש רב כל כך להשתמטות? למה החברה מקבלת את זה?
ולדעתי צריך לשים את הפוקוס בבעיית המוטיבציה הצבאית שרק הולכת ומחמירה.

דבר נוסף – אם המדינה מאמינה שאין צורך בגיוס מלא, יש מנגנונים שונים שמאפשרים גיוס חלקי באופן רשמי, מבלי לוותר על גיוס חובה (אם זה באמת נחוץ) ומבלי לפגוע דווקא בשומרי החוק. למשל גיוס על פי הגרלה.

אני מקווה שנוכל לוותר על גיוס חובה, אך תומך בגיוס מלא ללא יוצאים מן הכלל כל עוד זו ההחלטה. הצבא צריך להיות מקום שבו כל אחד יהיה מסוגל למצוא את המסגרת של עצמו, כמו בחיים.