Posts Tagged ‘Movies’

רובודוק

Friday, May 14th, 2010

העתיד של עולם הרפואה

סרט לא רע

אתה יכול לנסות לעקור לי את הלב שוב, אבל אתה לא יכול לצפות שגם הפעם זה ייכאב!

Wednesday, February 27th, 2008

כמו שמשתמע מהכותרת, אני הולך לדבר על סרט אימה.

זהו פוסט המלצה על הסרט: dead end
(יש המון סרטים בשם הזה, אז זה האחד הזה)

הסרט התחיל כמו כל סרט אימה אחר.
קבוצה של אנשים נמצאים יחד בסביבה יומיומית, מנהלים חיים ואינטרקציה רגילים לחלוטין.
כאשר דברים לא נעימים מתרחשים מולם.
בהדרגה גם חברי הקבוצה מתחילים להתנהג באופן מוזר ולא רציונאלי.
כל אחד מהם בתורו נעלם במפתיע משאיר את הקבוצה קטנה יותר ולחוצה יותר עד שבסופו של דבר נשארתי רק אני לצפות בדברים הלא נעימים שממשיכים להתרחש על המרקע.
אחרי הסרט ניסיתי לקבץ את כולם שוב, לקבל חוות דעת על החלקים שהם ראו.
דיברנו קצת, אני מרגיש שלראות סרט אימה לא כולם יחד זו החמצה.
נהיה מאוחר ואז נפרדנו.

בסרט נתקלתי לראשונה בטלוויזיה עם אחותי. בתקציר היה כתוב: “סרט אימה. דל תקציב, אך יעיל”.
היא ואני החלטנו שחייבים לראות סרט כזה, הגענו עם ציפיות מאוד נמוכות, ויצאנו נשכרים.
החשש שלי – אולי הציפיות הנמוכות הן שהפכו את הסרט לכה מוצלח בעיני.
לכן החלטתי לראות אותו בשנית עם קבוצה של חברי.

בהתחלה כעסתי על חברי שנטשו אותי, אבל אז הבנתי: הם טבעונים כולם.
כנראה שאם אתה לא הורג חיות למחייתך, קשה לך יותר לצפות ברציחות מתרחשות.

המסקנות שלי לאחר צפייה מחודשת, למרות נטישת חברי, הן שהסרט הוא אכן סרט טוב.
אתחיל במגרעות:
הסרט מעביר מסרים נוצריים (לא מאוד צורם, בצפייה ראשונה בכלל פספסתי את זה)
סרט קצר (שעה ועשרים, אבל ממצה)
סרט אל-טבעי, להגיון אין הרבה משמעות (תתנו לביקורת שלכם לנוח קצת)
וכמובן – סרט אימה! לא מתאים למי שאינו נהנה מהז’אנר.

טוב, ועכשיו ביקורת כללית על הסרט:
הסיפור הוא על משפחה שנוסעת לכבוד החג למשפחת האם.
הדמויות עושות שם המון דברים מטופשים, דבר ראשון – לקחת דרך קיצור כשאין ברשותם מפה.
(ובכלל סגנון מחשבה של: אוי לא, מסתובב רוצח מטורף ביער, אולי אם נתפצל הוא לא יצליח לתפוס אותנו)
הדמויות בנויות באופן מעניין, ומערכות היחסים אמינות.
השילוב בין מערכות יחסים אמינות, ומצב מטורף (מה שידיד שלי כינה – סרט מעבדה) הוא הצד החזק של הסרט.
(אמא: מה נעשה, יש כאן רוצח מטורף. אבא: אם היית מקשיבה כשאמרתי שאני לא רוצה לבקר את אמא שלך, זה לא היה קורה!)
מבחינת דם וגועל נפש, הסרט משתדל להמעיט בהם.
ישנן סצנות של איברים נתלשים ואנשים מתים, אבל הן מעטות מאוד וקצרות מאוד (בייחוד בהשוואה לסרטי אימה אחרים)
רוב האימה היא פסיכולוגית (דמות מסתכל באימה: “אלוהים אדירים, איך זה הגיע לשם?!”)
ואימה פסיכולוגית לטעמי, הרבה יותר מוצלחת ושווה מגועל נפש.
יש שם גם הבהלות, אבל לא יותר מבסרטים שאינם סרטי אימה (למשל בחוש השישי – הילדה המקיאה באוהל של הילד).

לסיכום:
אין ספק שזהו סרט האימה הטוב ביותר שראיתי!
ופה חשוב להוסיף שהסרט איכותי גם בהשוואה לסרטים בכלל.
סרט מותח, מפחיד, מעניין ולעיתים משעשע.
רק מה – אל תבואו בשביל העלילה, תבואו בשביל החוויה.

והערה:
המשפט בכותרת לא לקוח מהסרט, חשבתי עליו בעצמי והוא נראה לי שווה ביותר.
מי לדעתכם אומר אותו? הקורבן או הרוצח?

רצף הרהורים: חיים של אחרים

Friday, October 19th, 2007


— אזהרה: קטעי עלילה לפניך —

השנה היא 1984, המקום מזרח גרמניה, הנפשות הפועלות – אנשי הרוח מול אנשי הממשל.
אני יושב קרוע בדילמה האם להמליץ על הסרט, או לא.
לשם ההוגנות, אתחיל בכל מה שעשוי להתפס כחסרונות של הסרט לפני שאתחיל בשירת ההלל:
הסרט דובר גרמנית.
הסרט ארוך (נדמה לי שעתיים ורבע) ושמעתי לא מעט אנשים מתלוננים על כך ביציאה.
הסרט כבד, הוא קשה לצפייה ומכאיב.

ועכשיו לתשבוחות:
אחרי עשרים דקות שלקח לי להכיר את הדמויות ולהכנס לסרט, לא התרתי ממנו את מבטי. לכל אורך הסרט חשתי מתח, ציפייה, סקרנות והתרגשות.

מה שיפה בסרט הוא חוסר חלוקה ברורה בין “טובים” ל”רעים”, לפחות בתחילתו.
(יש חלוקה די מובנת לקראת האמצע)
הסרט פותח בחקירה שבה אנו לא יודעים אם הנחקר דובר אמת, ומי הוא החוקר הקשוח.
הנחקר נשבר, והחוקר הקשוח מתברר כמרצה שמלמד חוקרים לעתיד איך לתפוס נחקרים בשקר. אף על פי זאת, לצופה לא ברור האם ההודעה ניתנה בצדק.

הסרט מעמיד את הדמויות שלו על גבולות הסיבולת האנושית, בעולם שבו אין מקלט בטוח, והעקרונות הבסיסיים מתערערים.
הוא בוחן מה עושה אותנו בני אדם, ומה עושה בני אדם לגיבורים.
מתוארת תקופה של שקיעה, בה אנשים קטנים מטילים צל גדול. לא לחינם נבחרה שנת הסרט ל1984, אך בעוד הספר 1984 מתאר עולם עתידני בדיוני, הסרט חיים של אחרים מתאר את אותו עולם שנחזה באופן מציאותי להחריד. הוא מציג לנו את הזוועות שעברו לידנו ואולי עדיין עוברות.
קלטתי לחרדתי על חוסר הידע והעניין שאני מביע בפוליטיקות המדיניות סביבי.
שמעתי על גרמניה הנאצית ועל המשטר שהרג שישה מיליון יהודים, אך מעולם לא ראיתי מה עבר על הגרמנים שהיו שם. אותה שאלה של “איך הם יכלו לעשות את זה” מוצגת באופן מרהיב בסרט.
והתשובה לדעתי היא – חלק שמוקים וחלק מאמינים במה שהם עושים.

מצאתי את עצמי רואה גרמני, נבון, שנותן למשטר במתנה את כל מי שצריך, והזדהתי איתו. שנאתי והערצתי אותו גם יחד, כאשר הוא עבר תהליך של “להיות ג’ון מלקוביץ” על הקורבן שלו.

הסרט מזכיר שיש כל כך הרבה מה לקחת מאנשים. אהבה, כבוד, בריאות, חופש וכל זה בלי לקחת את חייהם.

בלתי נתפס עבור שהסיפור מתרחש ב1984! לא בשנים שאני עוד לא הייתי בתכנון, כבר הייתי חי ונושם, זה מרגיש כל כך קרוב, ורע.

ואם זאת, טוב לראות שעכשיו הם במצב שהם יכולים להוציא סרט מזעזע כזה. זהו סרט חובה, גם אם הוא לא כיף, כי חובה עלינו למנוע מהזוועות הללו ואחרות להתחולל בעולמנו.

ביקורת על סרט: המספר 23

Saturday, April 14th, 2007


אחד הסרטים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון אחרי רצף של אכזבות.
לג’ים קארי יש רגעים נפלאים ואיומים מבחינתי במהלך הקריירה שלו כשחקן, וזהו אחד מאותם נפלאים.

דבר אחד הפריע לי בסרט – אני חושב שלא נתנו רמזים מטרימים חד משמעיים.
אני לא אפרט בדיוק בשביל לא להרוס למי שעוד לא ראה, אבל לדוגמא אם בסרט מגלים בסוף שהבחורה לא התאבדה, אלא חנקו אותה בחבל, וסימני החבל על צווארה שונים מהחבל שבו היא הייתה תלויה ובגלל זה חשבו שהיא התאבדה. אז אמורים לדעתי להראות זיקה בין הרוצח (כשאנחנו עוד לא יודעים שהוא הרוצח) לחבל.

אבל זה באמת לא משנה, ואולי בכלל הפרטים שאני מאמין שהיה צריך להתייחס אליהם, זכו להתייחסות שאוכל להבחין בה רק בצפייה חוזרת.

עכשיו ליתרונות הסרט:
כתוב ומשוחק היטב (אני אומנם לא מפרט, אבל בחייכם, על כמה סרטים כיום כבר אפשר לומר את זה)
מותח וכיף לצפייה
בנוי היטב! לכל דבר יש סיבה, לכל תופעה יש הסבר. חשבו עליו לעומק. אני שתמיד יושב ומעביר ביקורת על חוסר הגיון בסרטים וסדרות התמוגגתי מתענוג.

ועכשיו, לדודבן שבקצפת. מה שהופך את הסרט הזה מסרט טוב לסרט מדהים עד כדי כך שאני אשב בשלוש בלילה ואכתוב עליו פוסט בבלוג הנידח שלי הוא האובססיה של הגיבור למספר.
פעם ראשונה שאני רואה סרט שמתייחס כל כך ברצינות למתמטיקה.
טוב, יש גם את נפלאות התבונה, שבעצם מזכיר את הסרט במספר נקודות (מישהו אמר אובססיה למספרים?) ובכל זאת, בנפלאות התבונה (סרט מצויין בהחלט) לא הזדהתי עם הגיבור. הוא מלמל דברים לעצמו ושרבט קשקושים על חלונות. אני לא הצלחתי לעקוב.
לעומת זאת כאן, כל החישובים היו ברורים ביותר לכל אדם פשוט (כמו גם כמה מעט יותר מורכבים שהושתלו בסרט לחובבי מתמטיקה ביננו)
ואין ספק שחשתי הזדהות עם הגיבור.
למה אני חוזר על המילה הזדהות?
טוב, אולי זה קשור לכך שכתבתי מזמן סיפור שמסביר את חשיבותו העילאית של המספר 4892
(אגב, שימו לב לסכום הספרות של המספר)
ואז אני מתחיל לשאול את עצמי, האם זו מקריות שהלכתי לראות את הסרט ביום שישי ה13 באפריל?
שיצאתי מהבית ב11 בלילה.
שכשהסתכלתי בשעון בדרך חזרה השעה הייתה 2:30
מה שאומר שהסרט הסתיים ב2:15 (שעון מחוגים…)
שאני נמצא עמוק בתוך השנה העשרים ושלוש של חיי
שאת המספר עשרים ושלוש כותבים בדיוק כמו החייה שפתחתי אובססיה לגביה (צב)

האם ייתכן שהכל מקריות בלבד?
או שאולי זה גורל?
האם המספרים מנסים להגיד לי משהו?
מה הם רוצים שאעשה?
אני יודע.
אין ספק שאני צריך לשנות את תחום ההתעסקות שלי למתמטיקה. כן. או זה, או שזה משהו שנוגע לרצח.
מה שמזכיר לי. כבר מזמן החלטתי שאני צריך גרזן בבית.