החלילן מדיזינגוף סנטר

אי שם במרכזו של דיזנגוף, מחלל לו חלילן.
אותו חלילן מנעים בצליליו לאוזניהם של העוברים ושבים.
אנשים שנהנים ממנגינותיו זורקים לעברו מטבעות אחדים והוא משיב בחיוך חמים.
הוא מקבץ הנדבות החביב עלי.
אני נהנה מנגינתו, ופעמים רבים מצעתי אותה מעצימה רגשות שחשתי, ממלאת אותי.
קשה לי עם העקרון של נתינת כסף ללא תמורה, ונגינתו היא בעיני תמורה מלאה לתרומה שהוא קיבל ממני.
מזה זמן רב השתעשעתי ברעיון לשלם לו סכום כסף גבוה מתרומה סטנדרטית על מנת להקנות לעצמי את הזכות לשבת ולהאזין לנגינתו. לי תהיה הופעה במחיר זול ולו יהיה תורם נכבד ללא תוספת מאמץ.
הגדלתי לעשות והרצתי בראשי את הסיפור שלו – סיפור על נגן מוכשר בתזמורת מוכרת שנאלץ לברוח מברית המועצות הקרה אל עבר ארצנו החמה. כאן לא זכה להערכה והכבוד הראויים לו על נגינתו ונאלץ לעבוד במקצועות יותר ארציים בשביל להרוויח את לחמו, עד שהחליט כי אלו חיים לא ראויים – הוא ימשיך ויעשה את אשר נפשו מצווה עליו, הוא חייב לנגן עד יומו האחרון שבתקווה לא ימהר לבוא.
רציתי להיות האדם שיגרום לו להרגיש שהוא בחר את הבחירה הנכונה, רציתי להגיד לו – אתה עושה לאנשים טוב, רציתי לעשות טוב.
השבוע, עברתי שוב בסנטר. שמתי לב שעבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהייתי שם. ופתאום זה היכה בי – שלוש שנים גרתי בתל אביב, וההשתעשעות המחשבתית נשארה בגדר זה – שעשוע מחשבתי. וכיום כבר איני גר בתל אביב, וסיכוי גבוה שלא אגור עוד. אם כך – זה עכשיו או לעולם לא.
הוצאתי מכיסי שטר של עשרים שקל ועוד שני מטבעות של שקל כדי שלא יעוף והבאתי לו.
צפיתי בהופעה הפרטית שלי, ולאחר זמן רב כאשר לסוף הוא עצר – מחאתי כפיים ועזבתי את המקום, שמח שהגשמתי חלום קטן.

אף על פי כן,
החוויה הייתה מעט פחות מרגשת משדמיינתי בחלוף השנים.
כאשר הושטתי לו את הכסף קיבלתי בדיוק את אותו חיוך אשר מקבל כל מי שמפעיל את צליל המטבעות, הרגשתי שלא הבחין בשינוי.
ההופעה הופרעה בחוסר התחשבות על ידי עוברי אורח שלא היו מודעים לכך ששילמתי על הופעה פרטית.
ונראה היה שהוא אינו מבחין בתשומת הלב הבלעדית שזכה לה ממני.
לבסוף כשעמדתי באמצע הרחוב ומחאתי כפיים, ההבעה שלו גרמה לי לשנות את הסיפור שבניתי:
הוא אכן הגיע מתזמורת מוכרת, אך הוא מעולם לא השלים עם הסטטוס החדש שאליו נקלע. הוא רוצה קהל של מאות אנשים מלובשים, ולא נער אקראי שמביא לו עשרים שקל וחושב שהוא עושה לו טובה. הוא רוצה לשמוע את תשואותיהם של המון צופים נרגשים ואינו יכול להעריך את ההתרגשות של אדם בודד.

החוויה גרמה לי להרגיש טוב, חבל שהיא גם גרמה לי לחוש קהל בלתי רצוי.

חדשות בלוג

אז ככה:
יש כמה קוראים חדשים, ומנויים חדשים – אז ברוכים הבאים.
מצד שני אני צופה דעיכה בזמן הקרוב בעדכוני בלוג בעקבות אירועים שמונעים ממני לעסוק בפעילויות מיותרות (ובלוג, מה לעשות, זה בסופו של דבר כלי לשריפת זמן), אשתדל להמשיך אבל אנא קבלו עיכובים בהבנה.
בלוגר תומכים עכשיו בעברית, והחלפתי את התבנית המשופצת שלי בתבנית עברית של בלוגר.
נראה לי שהשיפוץ שלי היה יותר טוב… אצטרך כנראה עוד לעבוד על זה.
דבר נוסף – בלוגר תיקנו את הבאג שלא איפשר לי לערוך פוסטים ישנים מבלי להקפיץ אותם לתחילת הבלוג. נקווה שזה מסמן את נקודת הקץ לשגיאות הכתיב (לפחות מעכשיו, אני לא בטוח אם כבר יהיה לי כח לחזור לאחור ולשפץ את כל מה שכתבתי אי פעם)
בעקבות הדבר השני, יש גם דבר שלישי – נוספו תוויות לפוסטים (אם כי לא בעקביות).
בעקבות השינוי השלישי, שונה הבר הצידי ושינויים נוספים הצטרפו לשיפוץ:
נוספה רשימת המלצות (גם עבור קוראים חדשים שהולכים לאיבוד)
נוספו קישורים
נוספו פרטים לרשימות
עודכנה רשימת החרוזים (מי יודע, אולי עכשיו זו תהיה רשימה מתחלפת לפי מצב הרוח)

חוץ מזה גיליתי את הסיבה שהמיילים שלי מגיעים לספאם:
מסתבר, שבחברת המייל העיקרית שאני משתמש בה – שמספקת כתובות חינמיות, גם חברות ספאם משתמשות, ולכן נחסם כל הדומיין. זה טיפשי ומרגיז, אבל לפחות מעודד לדעת שזה לא אישי נגדי. כאן גם טמון הכח של חברות המיל הגדולות – הרי גם ממנויי ג’י מייל נשלח ספאם, אבל את הדומיין הזה לעולם לא ייחסמו.

לסיום אמסור תודה מקרב לב, לכולכם – קוראי הנאמנים!
בלי התעניינותכם, כל זה לא היה קורה.
בלעדיכם, לא הייתי עובר את סף 1000 הכניסות.

תכנונים להמשך:
להוסיף גאדג’טים
לגלות איך לשלוח פוסטים לפרסום עתידי

עוד לא החלטתי על מדיניות החשיפה של דמויות מחיי…
נראה לי שזה בסדר:
תודה רבה לשותפתי למשרד על העזרה בעיצוב התבנית שנכון לעכשיו ננטשה (אבל יש סיכוי שעוד תחזור)
והמון מזל טוב למי שיש לו יום הולדת היום!!!

🙂

חוזר הביתה

זהו,
האבט”ש כמעט נגמר.
אומנם הייתה לי מעט מאוד גישה לאינטרנט (עכשיו וביום שישי) אבל הייתה לי הרבה גישה למחשב נייד של אחד המשתתפים באבט”ש.
ככה שיש לי מספיק פוסטים לחודש או שניים.
השאלה היא אם אני ארצה לפרסם אותם.
כל מיני תהיות על החיים ושטויות.
אני מניח שכן, לאט לאט.
הרי אין שום דבר יותר מיוחד בפוסט הזה מאשר בהם.

מה שכן, חלק קצת ארוכים, חלק ממש קצרים.
נו טוב – זה לא באמת משנה.

רק אסכם שהיה נחמד, חופש מהמדור זה דבר שאני יודע להעריך.
השמירות היו קלות, האוכל בסדר, גם ייצא לי להכין קצת.
היה גם אסון משפחתי.
לפחות מחר אני מסיים עם זה.
חוזר הביתה.
בסופו של דבר, אני לא מצטער שככל הנראה לא יהיו לי עוד אבט”שים.

ברוכים הבאים לעזה

הבוקר, לילה שלישי ברציפות של חוסר שינה (= פחות מחמש שעות שינה בלילה), התעוררתי ברבע לשש בבוקר.
השעון המעורר שלי היה מכוון על רבע לחמש.
הייתי צריך להיות בשבע בצריפין, לצאת להגנ”ש = אבט”ש = שבוע של שמירות.
פאניקה.
ידידה נשארה אצלי, אז השתדלתי להתמודד עם הפאניקה בשקט, למרות שלא באמת הייתי צריך כי גם ככה היא התכוונה לצאת בסביבות שש.
מזל שהייתי מספיק חכם לשים את כל הציוד שלי בערימה אחת בלילה שלפני.
גררתי את הערימה מחוץ לחדר והתחלתי לארגן את התיק, כלומר לדחוס פנימה הכל, להתיישב עליו באגרסיביות ולרכוס.
אם היה לי יותר זמן, ואופציה להדליק אור בחדר, הייתי עובר קצת על הדברים לוודא שלא שכחתי כלום, אבל לא היה לי. וחוץ מזה, הגישה שלי היא כזו – אם שכחתי משהו חשוב, אז או שלכולם יש אותו ואז אני אוכל לקחת מהם, או שלא לכולם יש אותו ואז אני אסתדר כמו שהם יסתדרו.
קרטעתי החוצה בכבדות, בלי לעצור לכלום, אפילו לא לשירותים, ורצתי ככל שיכולתי עם המטען הכבד והמסורבל על גופי.
אחרי שני אוטובוסים הגעתי לתחנה המרכזית בת”א, וצלצלתי למפקד האבט”ש להודיע שאני מאחר.
לצריפין הגעתי ברבע לשבע – שברתי שיא אישי בזמן הגעה לצריפין.
נרגעתי, החלפתי למדי ב’, שתיתי שוקו ואמרתי שלום לכולם.
בשבע ועשרים התחלנו להעלות ציוד לאוטובוס.
בזמן שהייתי צריך להחליט מה אני מאכסן איפה, מבט מהיר על החיילים האחרים שהעלו ציוד לאוטובוס הבהיר לי שבכל זאת שכחתי משהו חשוב…
הבנתי שהגישה הכללית שלי אודות ציוד שנשכח, לא תקפה כשמדובר ברובה.
הלבנתי פני ברבים.
פניתי בשנית למפקד האבט”ש, ניסיתי לברר עם מישהו מהמדור יכול לעזור לי, בסוף הקפיץ אותי אחד הקצינים שיצא לאבט”ש.
לקח אותי לדירה בגבעתיים, לקחתי נשק, הוא קפץ הביתה לקחת עוד קצת ציוד לעצמו והקפיץ אותי לנתיב העשרה, יישוב בעוטף עזה.
הגענו בסוף לפני כולם.
המון אנשים הוציאו גימלים, המון אנשים הוקפצו.
עשו לנו תדרוך מבאס, נראה לי שמצפים מאיתנו ליותר מדי.
תמיד היה בי צד שהצטער על כך שאני לא קרבי, שאינני תורם למדינה בתחום הזה.
אבל אחרי חמש שנים של ישיבה מול מסך מחשב, אני באמת לא חושב שהתרומה שלי בתחום מאוד אפקטיבית. את אף אחד לא באמת עניין לראות עם פגעתי במשהו באימון (ולא ממש פגעתי, בקושי הצלחתי לתפעל את הנשק). יש לי בעיות של מוטוריקה, ובעיות של פיזור נפש. המוטיבציה שלי שהולכת ודועכת אינה מספיקה לאור חוסר הניסיון שלי.
מקווה שכישורי לא ייאלצו לעמוד במבחן המציאות…
מצד שני, יש לי עכשיו שבוע חופש, משמרות קלות, נוף יפה, מזג אוויר סביר ואנשים טובים.
אה, ויש מחשב נייד בעמדת השמירה, שווה!
🙂

בחייאת סעו בזהירות!


בחיפה ליד המון צמתים תלו שלטים עם קאונטרים (מספרים רצים)
בשלטים יש שני נתונים, מספר הרוגים במקום החודש, ומספר ההרוגים בשנה.
עד לפני שלושה חודשים בערך, לא חשבתי שהשלטים האלו מתוחזקים. רובם הראו אפס בשתי הקטגוריות, ואלו שלא – הראו מספרים ממש נמוכים.
חשבתי ששמו אותם, עדכנו פעם, פעמיים ושכחו מהם.
אחרי שהחורף התחיל הבנתי שטעיתי.
כל פעם שאני עובר ליד אחד השלטים, אני מבחין בעדכון.
המספרים עולים ורצים, בשתי העמודות.
אז בבקשה מכם, כשאתם עולים לכביש, תשמרו על רוגע, על עירנות, על סבלנות.
תורידו קצת אגו, ובבקשה – אל תעשו שטויות!
בואו נמנע את התאונה הבאה.

עמוד: הקודם 1 2 3 ... 34 35 36 37 38 ... 42 43 44 הבא