המדריך מיועד לכל מי שרוצה גישה מהירה לחדרי ליבי.
קיימים שלושה מפתחות עיקריים.

המפתח הראשון, ואחד המוכרים, הוא – תשומת לב.
מנה גדושה של תשומת לב תמיס אותי כמו חמאה ביום שמש חם.
תשומת הלב יכולה להגיע בצורה של מסיבת הפתעה, למידה בעל פה של יצירות שכתבתי, מתנה שרציתי מזמן, משהו שמראה שחשבו עלי.
אבל אם רוצים ללכת על בטוח, יש דבר אחד שלא יכול להכשל:
מקדש פרטי.
לוקחים חדר, צובעים (שחור זה נחמד) ממלאים אותו בתמונות שלי ובדברים שקשורים אלי, אפשר גם נרות או קטורת, וכמובן שניים שלושה פולחנים שיבוצעו בקפידה.
אם העיצוב מוקפד, והחדר כולו מקרין הערצה עיוורת, אעמוד קפוא ואביע כוונת נישואין לכל הפחות.

המפתח השני – מחמאות.
הערצה זה נחמד, אבל אין לה תיבול מוצלח יותר מאשר סיבה.
חשוב להקפיד להתעקש איתי, ואם אני מסרב לקבל את המחמאה אף להעצים אותה ולהסביר מדוע זה נכון.
אפשר להחמיא לי על המראה, זה נחמד. אבל חשוב לא להזניח את הצד השכלי. חוכמה, חוש הומור, מעניין, יצירתי.
בשביל ללכת על בטוח, תכתבו במקום נגיש את המשפט הבא (או יותר טוב – תשננו) ותקריאו לי אותו:

עידו, למה אתה לא הולך לדוגמנות? זה לא לרמה שלך? העולם מפסיד בכל יום שבו אדם יפה כמוך לא מציג את עצמו לראווה, אדם אשר יופיו המדהים מוצל רק על ידי כישרון הכתיבה הצלול והמקורי שלו. אדם אשר כל מילה שיוצאת מפיו היא שיר, וכל מעשה ידיו הוא פלא.
אדם שצריך להנהיג את המדינה שלנו, את העולם. אלוהים צריך לפנות לך את כסאו! אז דברים בעולם הזה יתחילו להתנהל כמו שצריך.
ואני לא סתם אומר את זה. למרות שזה טקסט שמצוטט מהבלוג שלך, אני מתכוון לכל מילה

ואם אתם לא מסתפקים בשני מסלולים לליבי, או לחילופין, אתם זוכרים שהבטחתי בתחילת הפוסט שאציג שלוש דרכים להפוך אותי לשלכם, אז אכן ישנה גם דרך שלישית:
שוקולד!
רצוי הרבה.

על הרצפה

זהו.
אני בדירה הזו לא נשאר.
אחרי שהגעתי להחלטה הזו, הגזירה לא נראית עוד כה איומה.
אפילו החלטתי החלטה קשה יותר – אני לא הולך לעבור מיד לדירה חדשה. חבר שלי יחפש בקרוב דירה ואני אחפש איתו.
אז הולכת להיות לי תקופה של חוסר דירה.
צריך לזכור שדירה זה אמצעי, לא מטרה.
בחירת שותף לדירה היא סוג של בחירת שותף לחיים, לכן אני לא רוצה להתפשר שם.

אז היום אבא שלי הגיע לעזור לי לסדר את הדירה לעזיבה.
סתמנו חורים, העמסנו ציוד לרכב.
עכשיו ההד חזר לדירה שלי.
בפעם הבאה שמישהו יתקשר הוא יחשוב שאני מדבר איתו מהשירותים.
גם כיסאות ושולחנות אינם עוד, אני יושב על הרצפה ומקליד.
נשארתי רק עם מיטה, מחשב ובלאגן.
אבא שלי חטף קנס בזמן שהעמסנו ציוד על הרכב 🙁
מסכן, לא מספיק שהוא מתאמץ כל כך לעזור לי.
מצאתי שלושה דברים שאבדו לי:
אנטנה של הראוטר, מטען של מכונת גילוח
והכי הכי חשוב!!!
אוסף הציורים שציירתי וחששתי שאבד לעד!

אז בסופו של דבר, יחד עם העצב השורה עלי בפרידה מהדירה שהעניקה לי הרבה טוב, והבדידות שמשרים הקירות העירומים, אני מרגיש אופטימי ומצפה בקוצר רוח לבאות!

זעם, עצבים, כעס, שנאה

אאחל ייסורים קשים לכל המשכירים

למי שלא עבר את החוויה של שכירת דירה בתל אביב, הנה התקציר:
שלב ראשון – נכנסים להומלס, משיגים רשימת דירות סבירות פוטנציאליות, מצלצלים לכולם בשביל לשמוע שהן תפוסות (כשלמעשה הן בדיוניות).
שלב שני – מורידים ציפיות (פעולה שיש לחזור עליה מספר רב של פעמים) מוותרים על ריהוט, מזגן, מיקום, גודל, סלון, מטבח, אוויר, אמבטיה, חניה, וכדומה.
שלב שלישי – מעלים את סכום ההשקעה.
שלב רביעי – מנסחים רשימת דירות חדשה, מעקמים אף, ומתחילים להגיע לדירות. מגיעים לראות דירה חצי שעה לפני החלון שבעל הדירה הקציב לך, בשביל להעמד בתור של אנשים שמחכים שבעל הדירה יחזור הביתה. האיש הראשון בתור לא התקבל בגלל שהוא לא מצא חן בעיני בעל הבית, אבל השני שנכנס כבר חתם על חוזה במקום וכולם מתפזרים לדירה הבאה.
אם אתה אדם עובד, קח בחשבון שחיפוש דירה = הפסקת העבודה.

שמונים אחוז מהעבודה הקשה הצלחתי לחסוך מעצמי מכיוון שהשותף שלי שעל כך אכיר לו טובה כל שארית ימי, לקח אותה על עצמו.

כל זה היה לפני שנה, השבוע החכמתי, עכשיו אני יודע מה קורה כשמסתיים החוזה.

כאשר בסופו של דבר מוצאים דירה, מבינים שכל ההתרוצצויות היו מיותרות.
במקרה שלנו – תיווך.
אחרי התיווך הגענו לבעל בית עורך דין (הצירוף הבא צריך להדליק נורה אדומה) שהחתים אותנו על חוזה מפלצתי.
על פי החוזה, הדולר עולה – אנחנו נדפקים, הדולר יורד – אנחנו נדפקים.
שטר ערבון + ערבים + צ’קים דחויים מראש.
חתמנו שאנחנו אחראיים על כל נזק שייגרם בדירה בלי קשר לגורם הנזק.
חתמנו שעל כל יום נוסף שאנחנו מתעכבים בדירה מעבר לחוזה אנחנו משלמים חמישים דולר.
חתמנו שאנחנו מאפשרים לו לשכור אנשים שיפנו אותנו מהדירה ו/או יאלצו אותנו ו/או את הערבים שלנו להחזיר לו חובות.
בקיצור, הוא כיסה את עצמו מכל כיוון והשאיר אותנו חשופים ברוח.
הסכמנו, אמרנו תודה שיש לנו דירה, והעברנו שנה באושר.

השנה נגמרה.
חודש לפני סיום החוזה, השותף שלי התחיל לחפש דירות. אני לא השתתפתי, ידעתי שזה סיוט ושאנחנו נשאר בדירה שלנו.
שבועיים לפני סיום החוזה, הוא הסכים איתי.
באנו לבעל הדירה לסגור את החוזה לשנה הבאה.
אמרנו לו: תקשיב, פרצו לנו לדירה, בזמן שהיינו בה, זו סכנת חיים, אנחנו צריכים סורגים
(גם לדיירים הקודמים פרצו)
הוא ענה לנו: מצטער מאוד, הדייר הבא יאמר לי שהסורגים מסתירים לו את הנוף. פעם לשים, פעם להוריד – אני לא מוכן להתעסק בדברים כאלו.
(תזכרו שהנוף המדובר הוא כבישי העיר תל אביב)
אמרנו לו: תשמע, בקיץ חום אימים, בלתי נסבל, אולי תוכל לעזור לנו לממן מזגן.
הוא ענה לנו: מצטער מאוד, הדייר הבא יבוא אלי בטענות. פעם המזגן פועל, פעם הוא לא – אני לא מוכן להתעסק בדברים כאלו.
אמרנו לו: טוב, אם אין מה לעשות אז אין מה לעשות.
הוא ענה לנו: מתוך סמפטיה למצב שלכם, אני אעלה לכם את שכר הדירה רק בחמש מאות שקל לחודש. ואל תנסו להתמקח, כבר התמקחתי עם עצמי.

יצאנו. כועסים ומחליטים לעזוב את הדירה.
יש לנו עכשיו שבועיים למצוא דירה חדשה.
יש לנו רהיטים (שקנינו) להעביר או לזרוק, ופחות זמן ממה שהיה לנו בפעם הקודמת.
מחירי הדירות עלו, ועם תיווך בחיים לא נמצא דירה נורמאלית במחיר סביר.
נותר למצוא דירה לא נורמאלית.
השותף שלי מחפש מזגן, קומה גבוהה, סלון וחניה (יש לו רכב)
אני מחפש מיקום מרכזי ונגישות לתחבורה ציבורית
יחד החיפוש שלנו נהפך לקשה עוד יותר
אני מאמין שנאלץ להתפצל
למעשה, יכול להיות שהיה שווה להשאר בדירה למרות הכל, אבל האגו לא ייתן לנו לעשות דבר כזה.

אני לא יודע מה יהיה הלאה, אבל אני כבר בדרך לקבל תלונה על הפצת דואר זבל ברשת צבאית.
מחיר זעום לעומת הרווח הפוטנציאלי שהמייל עשוי להניב.

מקווה לכתוב עוד שבועיים פוסט על הדירה החדשה והמדהימה שלי.

(ובקשר לכותרת, הקרב יותר מדי צמוד)

אני לא זוכר שמות באותו אופן שאנשים נורמאלים נוהגים לזכור שמות.
אם הייתי יודע מהו אותו האופן, אולי הייתי משתמש בו גם אני, אבל כרגע אני זוכר דברים פחות מקובלים.
למשל, זה משהו שמאוד סביר לשמוע אותי אומר:

הבחור ההוא שעובד בפיצרייה, נו, איך קוראים לו? שלוש אותיות… מתחיל בא’
מה זה יכול להיות?
אבי? אפי? אדי?
לא.. לא, זה לא נגמר ב-י’
אה – אסף!

וסיפור משעשע שהיה לי כשהגעתי ליחידה שלי היה כזה:
התחלתי בטופס טיולים (רישום ביחידה), בדיוק לקראת הדממה (חופשה מאולצת) שנדמה לי שהייתה בגלל סוכות.
בין הדברים שנותרו לי לעשות, הייתי צריך לעבור ראיון כניסה אצל הרע”ן, אבל לא הספקתי, לכן הייתי צריך לחזור אחרי ההדממה להשלים.
עובר שבוע של חופש והנה אני שוב מגיע למזכירות, ואומר כך:
“שלום, צריכה להיות לי שיחה עם קלארק, איפה אני מוצא אותו?”
בזמן שהמילים יצאו לי מהפה, משהו הרגיש מוזר… שם מעט לא סטנדרטי.. ובכל זאת, הייתי בטוח שאני זוכר נכון, בטחון שהתערער לאור תגובת המזכירה:
“קלארק?! אין כאן שום קלארק!”
אני מבולבל:
“באמת? אולי שם דומה? אני חושב שהוא אמור להיות מפקד או משהו כזה…”
היא:
“אין אף אחד עם שם כזה… יש את ברוס הרע”ן”
איך שהיא אמרה ‘ברוס’ ידעתי – זה השם!
מה אני עושה עכשיו?
איך אני יוצא מזה עם טיפת כבוד?
איך אני מסביר לה שלפי שיטת המיון (ההגיונית לטעמי) ברוס וקלארק הם שמות מאוד דומים?
ואז היא המשיכה:
“אולי מרק? הרמ”ד שלך?”
אני:
“כן! כן! מרק! איתו אני צריך לעבור ראיון”
שמח שהיא הצילה אותי.

עד היום לא עברתי ראיון כניסה עם הרע”ן.

וווויייפייייי!

יש לי יום הולדת!
כבר קיבלתי צעיף וספרים
הלכתי למסעדות
ביליתי עם חברים
מחר אני עושה מסיבה
ועוד עושים לי מסיבת הפתעה ענקית עם ליצן
נותרו עשרים ואחת שעות לשיגועים
(לא כולל מסיבות אפטר)

מצב רוח: שמח ומאושר

עמוד: הקודם 1 2 3 ... 36 37 38 39 40 41 42 43 44 הבא