ביקורת על סרט: המספר 23

אחד הסרטים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון אחרי רצף של אכזבות.
לג’ים קארי יש רגעים נפלאים ואיומים מבחינתי במהלך הקריירה שלו כשחקן, וזהו אחד מאותם נפלאים.

דבר אחד הפריע לי בסרט – אני חושב שלא נתנו רמזים מטרימים חד משמעיים.
אני לא אפרט בדיוק בשביל לא להרוס למי שעוד לא ראה, אבל לדוגמא אם בסרט מגלים בסוף שהבחורה לא התאבדה, אלא חנקו אותה בחבל, וסימני החבל על צווארה שונים מהחבל שבו היא הייתה תלויה ובגלל זה חשבו שהיא התאבדה. אז אמורים לדעתי להראות זיקה בין הרוצח (כשאנחנו עוד לא יודעים שהוא הרוצח) לחבל.

אבל זה באמת לא משנה, ואולי בכלל הפרטים שאני מאמין שהיה צריך להתייחס אליהם, זכו להתייחסות שאוכל להבחין בה רק בצפייה חוזרת.

עכשיו ליתרונות הסרט:
כתוב ומשוחק היטב (אני אומנם לא מפרט, אבל בחייכם, על כמה סרטים כיום כבר אפשר לומר את זה)
מותח וכיף לצפייה
בנוי היטב! לכל דבר יש סיבה, לכל תופעה יש הסבר. חשבו עליו לעומק. אני שתמיד יושב ומעביר ביקורת על חוסר הגיון בסרטים וסדרות התמוגגתי מתענוג.

ועכשיו, לדודבן שבקצפת. מה שהופך את הסרט הזה מסרט טוב לסרט מדהים עד כדי כך שאני אשב בשלוש בלילה ואכתוב עליו פוסט בבלוג הנידח שלי הוא האובססיה של הגיבור למספר.
פעם ראשונה שאני רואה סרט שמתייחס כל כך ברצינות למתמטיקה.
טוב, יש גם את נפלאות התבונה, שבעצם מזכיר את הסרט במספר נקודות (מישהו אמר אובססיה למספרים?) ובכל זאת, בנפלאות התבונה (סרט מצויין בהחלט) לא הזדהתי עם הגיבור. הוא מלמל דברים לעצמו ושרבט קשקושים על חלונות. אני לא הצלחתי לעקוב.
לעומת זאת כאן, כל החישובים היו ברורים ביותר לכל אדם פשוט (כמו גם כמה מעט יותר מורכבים שהושתלו בסרט לחובבי מתמטיקה ביננו)
ואין ספק שחשתי הזדהות עם הגיבור.
למה אני חוזר על המילה הזדהות?
טוב, אולי זה קשור לכך שכתבתי מזמן סיפור שמסביר את חשיבותו העילאית של המספר 4892
(אגב, שימו לב לסכום הספרות של המספר)
ואז אני מתחיל לשאול את עצמי, האם זו מקריות שהלכתי לראות את הסרט ביום שישי ה13 באפריל?
שיצאתי מהבית ב11 בלילה.
שכשהסתכלתי בשעון בדרך חזרה השעה הייתה 2:30
מה שאומר שהסרט הסתיים ב2:15 (שעון מחוגים…)
שאני נמצא עמוק בתוך השנה העשרים ושלוש של חיי
שאת המספר עשרים ושלוש כותבים בדיוק כמו החייה שפתחתי אובססיה לגביה (צב)

האם ייתכן שהכל מקריות בלבד?
או שאולי זה גורל?
האם המספרים מנסים להגיד לי משהו?
מה הם רוצים שאעשה?
אני יודע.
אין ספק שאני צריך לשנות את תחום ההתעסקות שלי למתמטיקה. כן. או זה, או שזה משהו שנוגע לרצח.
מה שמזכיר לי. כבר מזמן החלטתי שאני צריך גרזן בבית.