השנה היא 1984, המקום מזרח גרמניה, הנפשות הפועלות – אנשי הרוח מול אנשי הממשל.
אני יושב קרוע בדילמה האם להמליץ על הסרט, או לא.
לשם ההוגנות, אתחיל בכל מה שעשוי להתפס כחסרונות של הסרט לפני שאתחיל בשירת ההלל:
הסרט דובר גרמנית.
הסרט ארוך (נדמה לי שעתיים ורבע) ושמעתי לא מעט אנשים מתלוננים על כך ביציאה.
הסרט כבד, הוא קשה לצפייה ומכאיב.
ועכשיו לתשבוחות:
אחרי עשרים דקות שלקח לי להכיר את הדמויות ולהכנס לסרט, לא התרתי ממנו את מבטי. לכל אורך הסרט חשתי מתח, ציפייה, סקרנות והתרגשות.
מה שיפה בסרט הוא חוסר חלוקה ברורה בין “טובים” ל”רעים”, לפחות בתחילתו.
(יש חלוקה די מובנת לקראת האמצע)
הסרט פותח בחקירה שבה אנו לא יודעים אם הנחקר דובר אמת, ומי הוא החוקר הקשוח.
הנחקר נשבר, והחוקר הקשוח מתברר כמרצה שמלמד חוקרים לעתיד איך לתפוס נחקרים בשקר. אף על פי זאת, לצופה לא ברור האם ההודעה ניתנה בצדק.
הסרט מעמיד את הדמויות שלו על גבולות הסיבולת האנושית, בעולם שבו אין מקלט בטוח, והעקרונות הבסיסיים מתערערים.
הוא בוחן מה עושה אותנו בני אדם, ומה עושה בני אדם לגיבורים.
מתוארת תקופה של שקיעה, בה אנשים קטנים מטילים צל גדול. לא לחינם נבחרה שנת הסרט ל1984, אך בעוד הספר 1984 מתאר עולם עתידני בדיוני, הסרט חיים של אחרים מתאר את אותו עולם שנחזה באופן מציאותי להחריד. הוא מציג לנו את הזוועות שעברו לידנו ואולי עדיין עוברות.
קלטתי לחרדתי על חוסר הידע והעניין שאני מביע בפוליטיקות המדיניות סביבי.
שמעתי על גרמניה הנאצית ועל המשטר שהרג שישה מיליון יהודים, אך מעולם לא ראיתי מה עבר על הגרמנים שהיו שם. אותה שאלה של “איך הם יכלו לעשות את זה” מוצגת באופן מרהיב בסרט.
והתשובה לדעתי היא – חלק שמוקים וחלק מאמינים במה שהם עושים.
מצאתי את עצמי רואה גרמני, נבון, שנותן למשטר במתנה את כל מי שצריך, והזדהתי איתו. שנאתי והערצתי אותו גם יחד, כאשר הוא עבר תהליך של “להיות ג’ון מלקוביץ” על הקורבן שלו.
הסרט מזכיר שיש כל כך הרבה מה לקחת מאנשים. אהבה, כבוד, בריאות, חופש וכל זה בלי לקחת את חייהם.
בלתי נתפס עבור שהסיפור מתרחש ב1984! לא בשנים שאני עוד לא הייתי בתכנון, כבר הייתי חי ונושם, זה מרגיש כל כך קרוב, ורע.
ואם זאת, טוב לראות שעכשיו הם במצב שהם יכולים להוציא סרט מזעזע כזה. זהו סרט חובה, גם אם הוא לא כיף, כי חובה עלינו למנוע מהזוועות הללו ואחרות להתחולל בעולמנו.