זעם, עצבים, כעס, שנאה
אאחל ייסורים קשים לכל המשכירים
למי שלא עבר את החוויה של שכירת דירה בתל אביב, הנה התקציר:
שלב ראשון – נכנסים להומלס, משיגים רשימת דירות סבירות פוטנציאליות, מצלצלים לכולם בשביל לשמוע שהן תפוסות (כשלמעשה הן בדיוניות).
שלב שני – מורידים ציפיות (פעולה שיש לחזור עליה מספר רב של פעמים) מוותרים על ריהוט, מזגן, מיקום, גודל, סלון, מטבח, אוויר, אמבטיה, חניה, וכדומה.
שלב שלישי – מעלים את סכום ההשקעה.
שלב רביעי – מנסחים רשימת דירות חדשה, מעקמים אף, ומתחילים להגיע לדירות. מגיעים לראות דירה חצי שעה לפני החלון שבעל הדירה הקציב לך, בשביל להעמד בתור של אנשים שמחכים שבעל הדירה יחזור הביתה. האיש הראשון בתור לא התקבל בגלל שהוא לא מצא חן בעיני בעל הבית, אבל השני שנכנס כבר חתם על חוזה במקום וכולם מתפזרים לדירה הבאה.
אם אתה אדם עובד, קח בחשבון שחיפוש דירה = הפסקת העבודה.
שמונים אחוז מהעבודה הקשה הצלחתי לחסוך מעצמי מכיוון שהשותף שלי שעל כך אכיר לו טובה כל שארית ימי, לקח אותה על עצמו.
כל זה היה לפני שנה, השבוע החכמתי, עכשיו אני יודע מה קורה כשמסתיים החוזה.
כאשר בסופו של דבר מוצאים דירה, מבינים שכל ההתרוצצויות היו מיותרות.
במקרה שלנו – תיווך.
אחרי התיווך הגענו לבעל בית עורך דין (הצירוף הבא צריך להדליק נורה אדומה) שהחתים אותנו על חוזה מפלצתי.
על פי החוזה, הדולר עולה – אנחנו נדפקים, הדולר יורד – אנחנו נדפקים.
שטר ערבון + ערבים + צ’קים דחויים מראש.
חתמנו שאנחנו אחראיים על כל נזק שייגרם בדירה בלי קשר לגורם הנזק.
חתמנו שעל כל יום נוסף שאנחנו מתעכבים בדירה מעבר לחוזה אנחנו משלמים חמישים דולר.
חתמנו שאנחנו מאפשרים לו לשכור אנשים שיפנו אותנו מהדירה ו/או יאלצו אותנו ו/או את הערבים שלנו להחזיר לו חובות.
בקיצור, הוא כיסה את עצמו מכל כיוון והשאיר אותנו חשופים ברוח.
הסכמנו, אמרנו תודה שיש לנו דירה, והעברנו שנה באושר.
השנה נגמרה.
חודש לפני סיום החוזה, השותף שלי התחיל לחפש דירות. אני לא השתתפתי, ידעתי שזה סיוט ושאנחנו נשאר בדירה שלנו.
שבועיים לפני סיום החוזה, הוא הסכים איתי.
באנו לבעל הדירה לסגור את החוזה לשנה הבאה.
אמרנו לו: תקשיב, פרצו לנו לדירה, בזמן שהיינו בה, זו סכנת חיים, אנחנו צריכים סורגים
(גם לדיירים הקודמים פרצו)
הוא ענה לנו: מצטער מאוד, הדייר הבא יאמר לי שהסורגים מסתירים לו את הנוף. פעם לשים, פעם להוריד – אני לא מוכן להתעסק בדברים כאלו.
(תזכרו שהנוף המדובר הוא כבישי העיר תל אביב)
אמרנו לו: תשמע, בקיץ חום אימים, בלתי נסבל, אולי תוכל לעזור לנו לממן מזגן.
הוא ענה לנו: מצטער מאוד, הדייר הבא יבוא אלי בטענות. פעם המזגן פועל, פעם הוא לא – אני לא מוכן להתעסק בדברים כאלו.
אמרנו לו: טוב, אם אין מה לעשות אז אין מה לעשות.
הוא ענה לנו: מתוך סמפטיה למצב שלכם, אני אעלה לכם את שכר הדירה רק בחמש מאות שקל לחודש. ואל תנסו להתמקח, כבר התמקחתי עם עצמי.
יצאנו. כועסים ומחליטים לעזוב את הדירה.
יש לנו עכשיו שבועיים למצוא דירה חדשה.
יש לנו רהיטים (שקנינו) להעביר או לזרוק, ופחות זמן ממה שהיה לנו בפעם הקודמת.
מחירי הדירות עלו, ועם תיווך בחיים לא נמצא דירה נורמאלית במחיר סביר.
נותר למצוא דירה לא נורמאלית.
השותף שלי מחפש מזגן, קומה גבוהה, סלון וחניה (יש לו רכב)
אני מחפש מיקום מרכזי ונגישות לתחבורה ציבורית
יחד החיפוש שלנו נהפך לקשה עוד יותר
אני מאמין שנאלץ להתפצל
למעשה, יכול להיות שהיה שווה להשאר בדירה למרות הכל, אבל האגו לא ייתן לנו לעשות דבר כזה.
אני לא יודע מה יהיה הלאה, אבל אני כבר בדרך לקבל תלונה על הפצת דואר זבל ברשת צבאית.
מחיר זעום לעומת הרווח הפוטנציאלי שהמייל עשוי להניב.
מקווה לכתוב עוד שבועיים פוסט על הדירה החדשה והמדהימה שלי.
(ובקשר לכותרת, הקרב יותר מדי צמוד)
Random Page
המחשבון משכנתא הזה זה דבר טוב; הוא גורם לי כל פעם לחזור ולקרוא רשומות ישנות שלך. 🙂