אני לא יודע בדיוק להסביר את זה.
שורה עלי עצבות קלה.
הרבה פעמים דברים קטנים קובעים את מצב הרוח שלי.
אוטובוס שפספסתי, מישהו שאמר לי משהו לא יפה ולעיתים נדירות זה פועל גם לחיוב.
הפעם דווקא יש לי סיבות מוצדקות יותר.
העיקרית שבהן – פרצו לנו לבית בסוף השבוע.
מרגיז ביותר, זמנים כאלו מראים לך זוית אמיתית יותר של החיים שרוב הזמן מכוסה בערפל של מסכות.
נופלת תחושת הבטחון, עולה השאלה מה בעצם שייך לי, מה אפשר להיות בטוח שיישאר איתי כשאזדקק לו.
מתגלה חלאת האנושות, החל מהפורצים שגרמו לנזק וכאב רבים בסדר גודל יותר מהרווח שהשיגו וכלה בבעלי התפקידים שלא מסתכלים סנטימטר מעבר לכיס שלהם שכוללים בראשונה את הביטוח, אבל לא פוסחים על מתקיני אזעקות, מנעולים וסורגים.
כל כך הרבה כספים מתבזבזים רק על ייצוב הבית בחזרה. אבל פיסות מהעבר וההווה אבדו ללא שוב.
אוזלת היד של המשטרה, שלמעשה לא הגיעה בהפתעה, לפחות לוותה בתחושה של רצון לעזור ודאגה לשלומנו (לפחות אצל הנציגים שהגיעו מיד לאחר הפריצה) שהם חשובים לשעצמם, וכנראה שעזרו לי לפחות לחזור למצב של רגיעה.
ואם מנסים להסתכל על הצד החיובי – הפגיעה היתה רק ברכוש.
וגם גילינו מי דואג לנו, ומי מוכן לבוא ולהקדיש מזמנו לשהות בבית השדוד שלנו על מנת שנוכל אנחנו לצאת להתרענן בראש שקט.
אני לא יודע אם הסיפור הזה הוא שגרם לי לתחושת הדכדוך הנוכחית, אבל כנראה שהוא בהחלט תרם, ונראה שהעלאת הנושא על הכתב עוזרת.
אז עכשיו אני יכול ללכת לישון בלב שקט יותר.
לילה טוב, שבוע מצויין ושנה טובה לכולם!
Random Page
