כמה דברים טובים שקרו לי עם תחילת השנה החדשה:
קיבלתי בטחון תעסוקתי למשך חודש נוסף.
זכיתי לא להפרד מהאנשים שאיתם שירתתי בשנים האחרונות.
נדחה לי הצורך בלהטריח את עצמי ממוסד למוסד, החל מביטוח לאומי, דרך קופת חולים וכלה בלשכת העבודה.
נמנע ממני החשש של בזבוז ימי חול בבטלה גמורה.
נשארה ברשותי האפשרות לנוע בתחבורה ציבורית ללא תשלום.
זכיתי להמשיך ולקבל ארוחות חינם.
נחסך ממני הצורך להחליט בכל בוקר מה ללבוש.
אני נמצא במסגרת ידועה ויציבה למשך חודש אחד נוסף.
אפילו זכיתי להשאיר את הקאונטר היפה בבלוג שלי לעוד חודש.
אין ספק – צבא הוא דבר כה נפלא.
רק דבר אחד אני לא מבין…
למה יש לי את ההרגשה הקטנה והמציקה הזו שדוחפים את החלומות שלי לכבשן, את הרצונות שלי למגרסה ואת החופש שלי מועכים במתקן חיסול.
דמעה קטנה מסרבת לצאת, כי בצבא אין מקום לדמעות.