ראש הצוות שלי השתחרר. הגעתי לשתיית השחרור שלו לשמוע אותו מספר כמה שהמדור שלנו טוב ונפלא, וכמה שהמון אנשים לא יודעים להעריך את זה ורק אחרי שהם ישתחררו הם ידעו להעריך את זה בדיעבד.
אז אני השתחררתי לפני כמעט שנה, הוא משוחרר שבועיים, ואני עדיין לא יודע להעריך כמה המדור שלנו נפלא.
הסתכלתי סביבי על המשוחררים שהגיעו, ולדעתי לטוב ולרע הדעות של כולם לא השתנו.
אני זוכר שעוד בקורס תכנות, ביום של הצגת היחידות של צה”ל, כשדיברו על המדור שלי הדברים החיוביים שאמרו עליו זה האוכל המצויין שיש שם, המזרקה והדשא שיש לידו, ושהעבודה היא בסביבה אזרחית עם מזגן ומנקה. כתבתי את המדור הזה בעדפות שלישית מהסוף! (מתוך 15) ישר ידעתי שלשם אני לא מעוניין להגיע. אם מי שמגיע לשם חשוב לו רק האוכל, זה בטוח מקום עם אנשים לא אכותיים. אבל מסתבר שכולם כתבו את המקום הזה בעדיפות נמוכה, שזה אולי טוב, כי כשבכל זאת הגעתי לשם, היתה שם תערובת מגוונת של אנשים ובינהם הרבה אנשים טובים.
אדם חכם אמר פעם: “היתרון של המדור שלנו תמיד היה אוכל –
וזה גרוע, כי אם אתה סובל בעבודה ונהנה באוכל אז יש לך 8 שעות של איכסה
ושעה של אוכל”
בעיה מרכזית בשירות שלי, היתה קושי למצוא חיזוק חיובי מבחוץ:
* אותם חברים מהקורס שנמנעו כמוני מלבחור את המדור שלי, באים ואומרים לי כמה כיף לי שיש לנו אוכל אזרחי ושאנחנו לא צריכים לנקות את השירותים. ככה שבימים שבהם חשתי קושי, לא יכלתי לפנות אליהם, כי הם ראו את המצב שלנו כאילו אנחנו חיים בארמון.
* אנשים שלא מהקורס, מסתכלים על זה שאני ג’ובניק כאילו שזה יותר גרוע ממשתמט, זה מחמיר את תחושת הבזבוז הקיימת ממילא של שש שנות צבא בממר”ם (כשהחלטתי לנסות להתקבל למסלול, האמנתי שעם הפרופיל שלי אוכל לתרום לצבא יותר בתחום המחשבים מאשר בתור מתדלק מסוקים)
וגם קשיים מבפנים:
בנוסף לתורנויות היחידתיות, מדור אזרחי צריך להיות מאויש (כלומר שבת אחת יותר בחודש משאר היחידה, וממשיכים שבתות גם בקבע), שמבחינת היחידה זה הוגן בגלל התנאים הטובים שלנו.
המפקדים שלי, שאף הם הגיעו למדור שלי בחוסר רצון, אמרו לי כמה אני צריך להיות מאושר שם בגלל התנאים. ואיימו עלינו בזה שיעבירו אותנו למדור אחר (זה בעיני איום רק בגלל שפה רכשנו חברים) ובכל זאת כאשר ביקשו לעבור למדור אחר, מסתבר שאי אפשר לעשות את זה (לדעתי כי מתפנה תקן, וברור שאף אחד לא ירצה להגיע למלא אותו)
אגב, אותו מפקד כבר עזב למדור אחר שהוא כן בבסיס צבאי, ובשתיית שחרור הוא הודה שאין יתרון לשרת אצלנו.
האחריות על הפרוייקט שלנו מועברת בפינג פונג בין הצבא לחברה האזרחית האחראית עליו, וההרגשה היא שהעבודה שלנו לא תורמת, אלא היא כלי מיקוח. אף אחד לא ממש יודע מה אנחנו עושים ולמה, כולל אנחנו. כאשר העלתי את הבעיה הזו מול הרענית שלי, היא נתנה לי פקודה לכתוב לה הסבר מה הפרוייקט שלי עושה.
כשאמרתי לרענית שלי שאין אצלנו דברים שמעודדים למוטיבציה, היא אמרה שאני צריך להתייחס לשירות שלי כאילו אמא שלי נפתרה. אין מה לעשות, צריך להשלים עם זה, להתמודד עם המצב כמו שהוא ולמצוא איך לראות אותו באופן חיובי.
כנראה שספציפית הרענית שלי לא היתה אדם נבון, לחייל אחר שבא עם בעיה דומה היא אמרה שהצבא זה כמו חתונה, אם לא מסתדרים צריך להשקיע מאמץ, וכשהוא אמר לה – ואם לא הולך אז צריך להפרד, היא צעקה אליו שצבא זה לא חתונה ושיפסיק עם מטאפורות.
כל כך הרבה פעמים הזכירו לנו כמה המקום שאנחנו נמצאים בו טוב. אולי אם היה לנו טוב, לא היה צריך לשכנע אותנו בזה. אני לא יודע סטטיסטיקות של יחידות אחרות, אבל שני אנשים שהתאבדו אצלנו במהלך השירות שלי נראה לי הרבה.
אם אנסה לסכם את הגורמים לתחושה האיומה ששררה אצלי ואצל אחדים אחרים, אני חושב שמדובר בשרשרת פיקוד חסרת מוטיבציה, חסרת סינון שמונעת על ידי אינטרסים אישיים צרים.
הצבא סובל ממחסור חמור בהנהגה אכותית, וכתוצאה גם מבריח מפקדים איכותיים פוטנציאלים.
היו אצלנו גם אנשים שהזמן עבורם במדור היה חיובי, אנשים שלהם המסגרת הספציפית הזו התאימה. אבל אני מאמין שאפילו הם יסכימו שאדם שמגיע למדור מלא מוטיבציה או רצון טוב, ימצא את עצמו מהר מאוד תקוע. ניסיון להרמת מוראל נתקל בציניות, ניסיון להעברת תכנים ערכיים או מקצועיים נחסם בגלל טעמים של זמן פרוייקט. ואין גורם חזק שחשוב לו לשנות את המצב.
את כל הרצון שלי בטובת הצבא איבדתי, וראיתי אחרים עוברים את התהליך, במדור שלי ובמדורים אחרים. אף אחד לא עוצר את זה וחבל. כח אדם איכותי הוא אחד הדברים החשובים ביותר בממר”ם, אך הגישה היא כאילו זה כח זול – אתה בצבא ואין לך ברירה אלא לעבוד.
כרוח הדברים בסרט “מהומה במשרד“, במערכת כזו המוטיבציה של אדם היא להשקיע בדיוק במידה שבה לא יעלו אותו למשפט.
בשנה האחרונה שלי בצבא, אחרי שכל החברים שלי לשעבר השתחררו, חוץ מזה שהייתי חסר מוטיבציה לחלוטין, חייתי חיים טובים ממש. הייתי ישן כל בוקר במשרד עד עשר, היו לי בצוות אחלה אנשים שנהנתי לבלות אצלהם בטענה שאני עובד איתם, היתה לי בחדר שותפה מצויינת שדיברתי איתה בזמן שהייתי אמור לעבוד לבד, אכלתי צהריים במשך שעה וחצי, ישנתי שנת צהריים במשרד ואפילו הצלחתי לקמבן יום חופש בשבוע. התקדמתי בעבודה בקצב של שעה ביום, וכשאני נזכר באורח החיים האיטי ההוא, אני מתחיל להסתכל באופן יותר חיובי על זימון למילואים שאולי יגיע. שמרתי על השפיות של עצמי, רק חבל שזה לא כלל את טובת הצבא או הגשמה עצמית, ושעלול להיות שצברתי הרגלים שליליים לחיים.
Random Page
הגבתי אצלי בבלוג