את הפוסט הקודם כתבתי על הפרשה מתוך כעס על הבורות שנתקלתי בה במקומות שונים.
חכם סיני אמר פעם – כשאתה מתווכח עם טיפש וודא שהוא אינו עושה את אותו הדבר.
אכן, הייתי נמהר לכתוב, וכאן אנסה לתת תמונה יותר מלאה של התפיסה שלי על פרשת ענת.
צוו איסור הפרסום:
ייתכן שענת עצמה היתה מעוניינת בהשקטת הפרשה ולצבא אין יד בנושא.
גזר הדין של ענת:
ראוי שבית המשפט, לאחר שיחליט על עונשה של ענת בהתאם לחוק והצדק, יוציא הצהרה רשמית של מה ראוי לעשות במצב בו נחשף חייל לחומר המצביע על מחדלי צה”ל. מעבר לכך, אני בטוח שלשופטים יש יותר מידע ממני אודות מהו העונש המגיע לה.
השערוריה הצבאית:
דווחה לעיתונות כבר לפני זמן רב, וכל מי שזועק בעקבותה צריך לשאול את עצמו למה דווקא עכשיו?
הנקודה העקרית:
בג”ץ ממהר להוציא פסקי דין בנושאים שקשה לקבוע האם הם בתחום השיפוט שלו, גופים שונים במקרים קשים כאלו לא תמיד ממלאים את פסקי בג”ץ. כתוצאה בג”ץ מאבד את הכח שלו והתופעה תחמיר, גופים נוספים לא יקבלו את סמכות בג”ץ, או בית המשפט העליון. כתוצאה כל התשתית השלטונית שלנו מועמדת בסכנה.
אסור שהפרשה תעלם בבלאגן הפוליטי שלנו כפי שקרוב לוודאי יקרה, אסור שבעוד יומיים כולנו נשכח מהסיפור הזה. חייבים לבחון מחדש את מנגנוני הביקורת והאכיפה של הגופים השונים (בג”ץ, צה”ל, הממשלה וכדומה) ולראות איך לכל הרוחות מייצבים את המצב.
הצביעות:
באינטרנט נראה שאנחנו מתחלקים לשניים.
אלו שמאמינים שזה בסדר לעבור על החוק בשביל חופש המידע,
ואלו שמאמינים שזה בסדר לעבור על החוק בשביל בטחון המדינה.
אני מאמין שזה לא בסדר לעבור על החוק באופן כללי, ושצריך לפעול כדי שלא יהיו מקרים שיעמידו את התפיסה הזו בספק.
Random Page
