הכתבה הבאה היא כתבה שמרגישה לי חד צדדית ולא הייתי מעלה אותה לבלוג אלמלא העובדה המפתיעה שהיא הוסרה מהאתר של הארץ
קישור: מקור
קישור: זכרון מטמון

תוכן הכתבה:
פרשת ענת קם מעוררת תחושה קשה שרשויות אכיפת החוק המעורבות בה – מחלקת ביטחון מידע בצה”ל (מחב”ם), השב”כ, משטרת ישראל והפרקליטות – יודעים להכביד ידם על חלשים, ועוצמים עין מחשדות דומים שמבצעים בכירים. זו תסמונת הש.ג: רודפים ומחמירים עם החלשים, ומקלים ראש במעשי החזקים.

ענת קם עברה עבירות בהוציאה מסמכים סודיים רבים ללא רשות ומסרה אותם לידי מי שלא מוסמך להחזיק בהם. על כך היא ראויה להיענש. אך כלום ראוי להאשימה בעבירות כה קשות כמו ריגול חמור מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה שהעונש המרבי עליהן הוא עשרים שנות מאסר?

לפי הגיון הרשויות, המעשים המיוחסים לקם חמורים בדיוק כמו העבירות שבעטיין נדונו לתקופות מאסר המרגל מרכוס קלינגברג שהסגיר את סודות המכון הביולוגי לברית המועצות, נחום מנבר שמכר חומרים לתכנית הנשק הכימי של איראן ומרדכי ואנונו שסיפר לעיתונאי בריטי את הסוד הכמוס ביותר של ישראל: כמה פצצות גרעין יש בידי ישראל. וכל זאת בשעה שאותן רשויות מקילות ראש במקרים דומים של חשדות לעבירות חמורות יותר מצד קצינים בכירים ובעלי תפקידים חשובים. הנה רשימה חלקית של יחס האיפה ואיפה מצד מערכת הביטחון והפרקליטות.

כשסגן ראש המוסד מעביר מידע לעיתונאי, היחס שונה

נ’ סגן ראש המוסד נחשד באחרונה כי הוא נפגש עם עיתונאי ומסר לו מידע סודי. מעשיו של נ’ נתגלו בתום חקירה של חוליית מעקב של השב”כ שתעדה את פגישותיו וצותתה לטלפונים שלו, בהוראה ישירה של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, לבקשת ראש המוסד מאיר דגן. דגן הזהיר את סגנו כי אם לא יתפטר הוא יפטרו, אך לא העביר את החקירה למשטרה או לפרקליטות והסתפק בסילוקו של נ’ מהתפקיד.

לפני חמש שנים התלוננו ראש המוסד לשעבר צבי זמיר ושני קצינים בכירים באמ”ן נגד ראש אמ”ן לשעבר אלי זעירא כי הדליף בשיטתיות במשך שנים סודות מדינה ובהם שמו של סוכן בכיר של המוסד שמסר לישראל את ההתראה על מלחמת יום הכיפורים. שלוש שנים שכבה התלונה אצל היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז כאבן שאין לה הופכין. רק אז הועברה לחקירת המשטרה. לקח לה שנתיים לחקור בפרשה בלי שאיש נעצר והתיק שוב חזר ונמצא עתה בידי היועץ המשפטי. וכל זאת כשמדובר בהדלפת מידע שהביא בסופו של דבר לרצח של הסוכן, ד”ר אשרף מרוואן, בלונדון ככל הנראה בידי סוכנים של המודיעין המצרי. ולמרות חומרת החשדות, עדיין לא ננקטו שום צעדים כלפי אלוף זעירא.

האיפול התקשורתי – שבירת כל שיאי האבסורד

אך זו לא הבעיה היחידה בפרשה זו. הבעיה האחרת, לא פחות חמורה, היא האיפול המוחלט שהוטל עליה. האחראית לכך הפעם לא היתה הצנזורה הצבאית. זה קרה בגלל שני שופטים – עינת רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, שהוציאה צו אסור פרסום גורף, והשופט זאב המר שהותיר אותו על כנו עד היום (חמישי). פרסום ולו פרט הזעיר ביותר מהפרשה היה גורם למפרסם לעבור על החוק ולהסתכן בהאשמה של בזיון בית המשפט. גם אם היתה הצדקה להוצאת הצו, מטעמי חקירה, לא היה צורך להותירו על כנו זמן כה רב, בוודאי שלא בשבועיים האחרונים כאשר נשברו כל שיאי האבסורד. כלי תקשורת ובלוגרים בעולם דיווחו בהרחבה על המקרה. רק התקשורת הישראלית הממוסדת – עיתונים יומיים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה – נותרו שותקים.

אני ותיק קרבות במאבקים המשפטיים נגד מערכת הביטחון, המשטרה והפרקליטות להסרת צווי איסור פרסום. מאן דהוא חשוד בעבירות ביטחוניות, נעצר, מוגש נגדו כתב אשום והוא עומד לדין. תמיד, אך תמיד, ממהרים מערכת הביטחון והפרקליטות לדרוש מבית המשפט להוציא צו איסור גורף בפרשה. הנימוקים שלהם תמיד דומים. כל פרסום יפגע בחקירה, הם טוענים. אחר כך, כשהחקירה מסתיימת, הם שולפים נימוק חדש: פגיעה בביטחון המדינה.

עבור אותם “שומרי החותם” של ביטחון המדינה, כל מקרה, גם השולי והזניח ביותר, מהווה סכנה קיומית לביטחון המדינה. כשזה נוגע לביטחון המדינה, הם מתקשים להבחין בין עיקר לתפל. הם יורים בתותחים נגד זבובים. עד שבאה המציאות וטופחת על פניהם. וחוזר חלילה. הם מזכירים לי את מה שנאמר על בית בורבון, שלא למדו דבר ולא שכחו דבר.

מדוע השופטים לא מפעילים שיקול דעת?

אך מה שמדאיג עוד יותר היא התגובה הפבלובית של מרבית השופטים בישראל. את זה שהשב”כ, המחב”ם או המשטרה רוצים להסתיר, לחקור להעניש וגם לנקום – כן כן יצר הנקמה הוא בלתי נפרד מהווייתם – אפשר עוד להבין. ככלת הכול זה המנדט שהפקידה בידיהם המדינה. אך העובדה שמרבית השופטים מוכנים להיענות לכל בקשה שלהם, בלי הרהור, בלי פקפוק, בלי שמץ של ספקנות, צריכה להדאיג כל שוחר חופש וכל מי שמאמין בעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר.

בכך הם גורמים לנזק חמור לדימויה של ישראל בדעת הקהל הנאורה בעולם, במדינות הדמוקרטיות, שאליהן מבקשת ישראל להידמות ולהשתייך. היא מציגה אותה כמדינה חשוכה, הפוגעת בחופש הביטוי ומתנכלת לחופש העיתונות. אפילו הצנזורית הראשית אלוף משנה סימה ואקנין-גיל התבטאה ברוח זו.

מהפרשה הזו עולה מסר חשוב ליועץ המשפטי יהודה ויינשטיין, לפרקליט המדינה משה לדור, למשנה לפרקליט שי ניצן, לפרקליטה הדס פורר המטפלת בתיק ולאחרים. עליהם לחשוב גם על הנזק שנגרם לשמה הטוב (שמתכרסם גם כך מיום ליום) של ישראל כשהם שוקלים שיקולים של ביטחון המדינה. גם דימוי ושם טוב תורמים לביטחונה ושגשוגה של ישראל לא פחות מהשב”כ או המחב”ם.

ואולי מעז יצא מתוק ומישהו במערכת המשפט יבין את חוכמת חז”ל על “גזירה שהצבור אינו יכול לעמוד בה”, וישקול בעתיד את עמדתו כשיידרש לבחון ולאזן בין סוגיות של חופש העיתונות, חופש הפרסום וחופש הביטוי מול נושאים שעניינם ביטחון המדינה בין אם אמיתי או מדומה.

ענת קם – כל הכתבות

facebookShare on Facebook
TwitterTweet
FollowFollow us