מסתמן שהמאבק העיקרי בקרב הציבור כיום נוגע לשאלה, האם ישראל צריכה להגמיש את עקרונותיה הדמוקרטיים בשביל לשמור על ציביונה היהודי, או להפך – להגמיש את עקרונותיה היהודיים בשביל לשמור על ציביונה הדמוקרטי.
הבעיה במילים שמשתמשים בהם כנשק, כמו “יהודי”, “דמוקרטי”, “ציוני”, “הומני” וכדומה – הוא שהן הופכות להגדרות חסרות תוכן אך מלאות ברגשות עזים.
הסכמה על המינוחים הבסיסיים חיונית לכל ניסיון של תקשורת, לכן אנסה להביא הגדרה של מושגים כפי שאני תופס אותם
נתחיל במדינה יהודית. זה נראה כמו מונח מובן מאליו. ובכל זאת, המאבק המשותף לש”ס, ולישראל ביתנו לשמר את ציביונה היהודי של ישראל – יתגלה במהרה כמאבק שרב השונה בו על הדומה ברגע שההתעסקות תהיה במימוש הנושא, במקום במאבק בגורמים המתנגדים לו. השאלה מי הוא יהודי היא שאלה שהצדיקה ערך גדול מאוד אבל רחוק מממצה בויקיפדיה.
השאלה מה היא דמוקרטיה היא שאלה קשה אף יותר.
כשאנשים זועקים שדבר שנעשה אינו דמוקרטי, למה הכוונה?
ראשית, דמוקרטיה היא לא שלטון העם – באופן מעשי העם לא מחליט את ההחלטות, לכל היותר נציגי העם מחליטים את ההחלטות ולעם יש רק כלים להשפיע.
דמוקרטיה היא לא מערכת בחירות – ע”ע דמוקרטיה טוטליטרית.
אם ננסה לדבר על העקרונות השונים הבאים לידי ביטוי כפי שלומדים בשיעור אזרחות:
עקרון הכרעת הרוב, עקרון זכויות אדם, עקרון שלטון החוק ועקרון הגבלת השלטון.
מהר מאוד נגיע לשום מקום. העקרונות האלו מספיק גמישים ומספיק נוגדים כדי שניתן יהיה להצדיק כל פעולה כנובעת מטעמים דמוקרטיים.
אני אאמץ ניסוח זהיר שמצאתי בויקיפדיה:
נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט באמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפיני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפיני הדמוקרטיה.
המעוניינים מוזמנים לקרוא גם על: דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה ליברלית, וסוציאל דמוקרטיה
“התקרנפות”
הביטוי לקוח ממחזה בשם “קרנפים”, במחזה מתואר תהליך שבו אנשים מתקרנפים. התהליך מוצג באור שלילי – הקרנפים הם אלימים וחסרי יכולת חשיבה עצמית, וחשיבות מוקדשת לכך שאנשים מתקרנפים מבחירה.
כלומר התקרנפות מדברת על אנשים המוותרים מרצונם על החשיבה העצמית, על מנת להיטמע בחברה הכוחנית.
הביטוי נהיה שגור בארץ בעיקר על ידי נציגי השמאל שהאשימו נציגי שמאל אחרים בהצטרפות לעמדה הימנית המקובלת מטעמים של לחץ חברתי.
לאחרונה “התקרנפות” עוברת אבולוציה, ומסתבר שאם אתה נמנה בקואליציה ובוחר בעמדת מיעוט – גם זו התקרנפות. מעניין לראות את ליברמן מפעיל לחץ חברתי על שותפיו ובוחר באותו הביטוי בדיוק שנועד לגנות את התופעה.
ליברמן מתקשה להבין כיצד ייתכן שאנשים המשויכים למפלגה ימנית, יביעו דעה משותפת עם מפלגות השמאל, ובפרט דעה שאליה שותפים, השם ישמור – ערבים.
ליברמן מבטיח בפליאתו זו לציבור בוחריו שהוא יעשה ככל יכולתו כדי למנוע מאותם אנשים המביעים עמדה שאינה ציונית דיה להמשיך בפעולתם זו, כמו גם להביא את הכנסת למצב בו לא תינתן אפשרות להיות חלק ממנה אם לא עומדים בקרטריוני המוסר הדרושים.
(כן, חרגתי מניסיוני להשאר על תחום ההגדרות וגלשתי לתחום הדעות, אבל מותר לי – זה הבלוג שלי)
לסיום אדבר על פשיזם
גורמים מהשמאל אוהבים להאשים את הימין בפשיזם, וגם מילה זו התמלאה ברגשות שליליים והתרוקנה ממשמעות.
ניתן (לדעתי באותה מידה של נכונות) להאשים את הקיבוצים בקומוניזם. גם מילה זו רכשה משקל שלילי, במיוחד בקרב אמריקאים, אך אני חושב שאפשר בהחלט להגיד שהקיבוצים חולקים אידאלים קומוניסטיים רבים. זה לא הופך אותם לדבר רע, להפך – בכל גישה אידאולוגית קיימים עקרונות חיוביים. השאלה היא איך הם באים לידי מימוש ומה עושים איתם.
פשיזם מדבר על הרמוניה חברתית ועל המדינה כעל ערך עליון.
כשמציגים את הדברים כך, ניתן לראות כי קיים מן המשותף בין פשיזם לבין דעות מקובלות בימין החילוני (הימין הדתי כמובן שם את הדת כערך עליון)
אבל חשוב להבהיר – הימין הנוכחי הוא לא ולעולם לא יתאים למונח הפשיזם הטהור, בגלל בעיה טכנית חשובה:
הפשיזם מקבל לשורותיו את כל התושבים המביעים רצון להצטרף, בעוד הימין מבהיר באופן ברור ומוחלט כי יש קו הפרדה בין מי שרשאי להצטרף ומי שלא, רק צאצאים לגזע היהודי רצויים במדינה.
כל עוד לא קיים מושג המאחד את המושגים המתנגשים פשיזם וגזענות, השימוש בהם לקוי.
Random Page
