לקראת חודש הגאווה המתקרב, רציתי לשתף את מחשבותי בנושא הקרוב לליבי.
מפריע לי בשיח על הזכויות שהקהילה הגאה נאבקת עליהן, שתמיד עולה הנושא של נישואים גאים.
כשיש בקהילה מקרים של התאבדויות, של אלו שנזרקו מהבית, של מקרי אלימות כלפי בנות הקהילה ושל חוסר תמיכה משירותי הבריאות – הנקודה של נישואים גאים מרגישה לי פחות חשובה, בוודאי שאינה צריכה להיות הנושא הראשון ולפעמים היחיד שבא לידי ביטוי בשיח על זכויות הקהילה הגאה.
הבעיה החמורה ביותר בתמיכה בנישואים גאים, היא נקודת ההנחה שלמדינה יש את ההצדקה והסמכות לקבוע מה הוא מבנה המשפחה הראוי. גם בלעדיה אפשר לארגן מסיבה, לשתף עם הקרובים את הקפיצה בשלב בזוגיות, אפשר לארגן הסכמי ממון והכי חשוב – אפשר באמת ובתמים לאהוב. למה בעצם שנרצה להוסיף לעניין הזה את החותמת של המדינה? למה שנרצה שהיא תגיד לנו עם מי להתחתן ומתי להתגרש? ומי קבע שהורים בזוגיות זקוקים ליותר הטבות ממשפחות חד הוריות?
במקרה וההצעה הזו תעבור, אלו מהקהילה הגאה שינשאו בארץ יעשו זאת כשבינתיים חל איסור לנישואים בין דתות שונות, חל איסור על נישואים פוליאמוריים ובוודאי חלים איסורים נוספים שלא חשבתי עליהם. הפתרון הוא להעביר את ההכרה בקשר מהמדינה לציבור. לבטל את הכרת המדינה בנישואים.
והנקודה ששמרתי לסוף, כי היא הכי כואבת והכי מעוררת אנטגוניזם, המאבק לנישואים גאים הוא מאבק של הומואים ולסביות ממעמד סוציואקונומי בינוני ומעלה. הוא לא מאבק של הקהילה הגאה. כואב לי לראות שקבוצות פריווילגיות (שׁאני משתייך אליהן) משתלטות על השיח ומשתיקות מאבקים חשובים של קבוצות מוחלשות.
Random Page
אשמח לשמוע עוד על המאבקים הנוספים שאתה מרגיש שסובלים מהזנחה והשתקה בקהילה.
אני חושב שהמאבק לנישואים גאים בארץ צריך להיות מאבק לנישואים אזרחיים והוא לא שייך רק לקהילה הגאה.
אנחנו חיים במדינה לא מושלמת. שינוי לא קורה ביום ואי אפשר להפוך את ישראל למדינה מתוקנת (כזו שיש בה הפרדת דת ומדינה) ומבלי לעשות זאת one step at a time.
ומעבר לזה, הקמפיין לנישואים גאים הוא אמנם יפה, אבל בסופו של דבר, כל עוד הוא לא יתורגם למעשים פוליטים הוא עתיד להשאר קמפיין אינטרנט יפה. :-/