במרוצי המטורף, כי אין ברירה אחרת
על מדרגות שלא נעות, שעה כה מאוחרת.
תוהה אני מה מעשיי? בעצם, מה קורה לי?
במרדפי למחסה, מופיע עזריאלי.
הנה נגלה אל מול עיני, השער למסתור
אך בלי שומר ובלי מפתח, נותרו רק קור וכפור.
מבעד לפתיתי השלג הרכים,
רואה קומה של חנויות וספסלים ריקים.
בנעיצת מבט עמוק לתוך חומת הזגוגיות,
רואה ילדה רכה ושתי עיניה בוכיות.
תקועה ואבודה בגלל סגירת השערים,
מבט תחינה אבוד הטיחה לעברי.
אני בכלוב של קרח והיא של קניונים,
שנינו אומללים, פנים אל מול פנים.
ידי מושטת לנגיעה בזכוכית קרה,
ובעבר השני, גם היא בחזרה.
מזהה אני את מבטה מהעבר וההווה,
כי בעולם כולו היא הדבר הכי יפה.
רוכנים אנחנו יחד אל עבר המחסום,
לחוש איש את רעהו, להשאב בלי תום.
שוקעים בהבטחות שאין בהן ממש,
מפני שבין שנינו, לא יווצר מפגש.
צריחה זעקנו יחד, מול האמת הנוראה
אני תמיד אהיה אני, והיא רק בבואה.
* יצירה שכתבתי לפני שנה, והחלטתי לפרסם כאן לכבוד בוא החורף
Random Page
