אני לא זוכר שמות באותו אופן שאנשים נורמאלים נוהגים לזכור שמות.
אם הייתי יודע מהו אותו האופן, אולי הייתי משתמש בו גם אני, אבל כרגע אני זוכר דברים פחות מקובלים.
למשל, זה משהו שמאוד סביר לשמוע אותי אומר:

הבחור ההוא שעובד בפיצרייה, נו, איך קוראים לו? שלוש אותיות… מתחיל בא’
מה זה יכול להיות?
אבי? אפי? אדי?
לא.. לא, זה לא נגמר ב-י’
אה – אסף!

וסיפור משעשע שהיה לי כשהגעתי ליחידה שלי היה כזה:
התחלתי בטופס טיולים (רישום ביחידה), בדיוק לקראת הדממה (חופשה מאולצת) שנדמה לי שהייתה בגלל סוכות.
בין הדברים שנותרו לי לעשות, הייתי צריך לעבור ראיון כניסה אצל הרע”ן, אבל לא הספקתי, לכן הייתי צריך לחזור אחרי ההדממה להשלים.
עובר שבוע של חופש והנה אני שוב מגיע למזכירות, ואומר כך:
“שלום, צריכה להיות לי שיחה עם קלארק, איפה אני מוצא אותו?”
בזמן שהמילים יצאו לי מהפה, משהו הרגיש מוזר… שם מעט לא סטנדרטי.. ובכל זאת, הייתי בטוח שאני זוכר נכון, בטחון שהתערער לאור תגובת המזכירה:
“קלארק?! אין כאן שום קלארק!”
אני מבולבל:
“באמת? אולי שם דומה? אני חושב שהוא אמור להיות מפקד או משהו כזה…”
היא:
“אין אף אחד עם שם כזה… יש את ברוס הרע”ן”
איך שהיא אמרה ‘ברוס’ ידעתי – זה השם!
מה אני עושה עכשיו?
איך אני יוצא מזה עם טיפת כבוד?
איך אני מסביר לה שלפי שיטת המיון (ההגיונית לטעמי) ברוס וקלארק הם שמות מאוד דומים?
ואז היא המשיכה:
“אולי מרק? הרמ”ד שלך?”
אני:
“כן! כן! מרק! איתו אני צריך לעבור ראיון”
שמח שהיא הצילה אותי.

עד היום לא עברתי ראיון כניסה עם הרע”ן.